נתתי יד
לעצב
ומאז לא
הפסקנו לצעוד;
הכאב נילווה
אלינו
ועימו מספר
דמעות,
שארית של
געגוע
ועוד כמה
רגשות.
בקופסא קטנה
ארזנו-קודם
לב
שבור לרסיסים
ולשיירה שנהיינו
שר הרוח
את שיר
העזובים.
[ליצירה]
דב- מה קרה? למה זנחת את הכיסוי? את השיר הזה, צריך לקרוא כמה פעמים, כך עשיתי ולעניות דעתי כדאי להוריד את השורה השניה- "וידידו", זו נראית, בעיני, מילה לא קשורה להרגשה של השיר, מילה שקצת הופכת את השורות-זו שלפניה וזו שאחריה לילדותיות, במקום לדרמטיות ומלאות משמעות...
תחשוב על זה,
איה :)
[ליצירה]
מסר- זה היה ועודנו- מקסים, תמים, מתוק ועדין.
חשבתי שפשר עוד ללטש, הנה רעיון שלי לעריכה מחודשת, וזו רק הצעת הגשה:
ישבתי לכתוב לך
שיר
פרטי, בלעדי, רק של שנינו,
שאף אחד לא מבין
מלבדך ומלבדי,
מלבדנו.
כאשר סיימתי
ניגן לי אותו שיר
את נעימת חיינו,
אבל את לא שמעת את צלילו...
אז כתבתי כאן,
מילים שכולם יבינו
והם לא יהיו עוד- רק שלנו
עדיף,
כך נדמה,
שנישאר
רק אנחנו שנינו
את ואני
ונבין זה את זו,
בלי שיר.
תגובות