אתם פוסעים בסמטאות
כמו צללים
כמו עיניים.
פיסותיכם משתקפות בי.
שברי מילותיכם.
נזהרת לא להפצע -
מילים חדות וכואבות.
מצרפת אותן,
אחת-אחת,
ומשתדלת להשלים.
עשרים שנה חיכינו.
עוד מעט
ותהיו אחד.
אכן לא מובן.
אני לא רוצה הסבר, רק לדבר אחד, ואולי בעזרתו אפענח את שאר השיר:
מי נמעני השיר? אל מי את פונה?
<ואם זה סוד כמוס אפשר במסרישי>
יאיר, שגם כותב לא מובן בזמן האחרון.
[ליצירה]
אכן לא מובן.
אני לא רוצה הסבר, רק לדבר אחד, ואולי בעזרתו אפענח את שאר השיר:
מי נמעני השיר? אל מי את פונה?
<ואם זה סוד כמוס אפשר במסרישי>
יאיר, שגם כותב לא מובן בזמן האחרון.
[ליצירה]
הררית,
את צודקת במאה אחוז. אבל אני יכולה גם להגיד לך למה כל כך התקוממתי - בגלל שאני מכירה את המצב הזה בעצמי, ובגלל שאני לא רוצה להגיע אליו שוב. זאת הייתה אמירה כדי להזכיר לעצמי. אזהרה כזאת.
אולי פשוט לא הייתי צריכה לעשות את זה על גבי היצירה שלך. אני מצטערת.
[ליצירה]
בפעם האלף שאני נכנסת לקרוא את היצירה הזאת, ועדיין לא הגבתי...
יצירה שמזכירה לי עד כמה זה כן כואב כשאני חושבת לרגע שזה לא. זה כואב. אוהו, כמה שזה כואב.
למרות שלפעמים לנסות לחבר "תותבת" יכול להיות כואב באותה המידה בדיוק...
[ליצירה]
למה למחוק??
גם לי, כמו לכולם כמעט, יש דברים שכתבתי ואני חושבת שהם היו טעות - אבל אני *לעולם* לא מוחקת אותם!
אפילו אם זה מכאיב לקרוא אותם שוב ולגלות שפעם יכולתי לכתוב דברים כאלה - זה עדיין משהו שהיה פעם חלק ממני, ואני יכולה ללמוד ממנו על עצמי ועל מה שלמדתי והתקדמתי מאז.
אני בכלל לא מבינה איך אפשר ליצור משהו ואח"כ להשמיד אותו.
תגובות