בעזרתו. הוא עמד בין הצללים, מהסס עדיין, לא מוצא כוחות לפסוע קדימה ולקרוב. הוא שמע את השמחה המרחפת בפנים, ראה את ההתרגשות שנמתחה באוויר אך לא יכול להכנס פנימה. עדיין לא. זה מחניק, זה מחניק בגרון. למרות הזמן הרב שעבר- זה עוד נוגע. הוא הביט בהזמנה האחוזה בידו, כבר ידע את תוכנה על פה, בייחוד את השורה האחרונה, כתובה בכתב יד מפוסל שכבר נשכח מליבו- "מיכאל, מאוד רוצה שתהיה לצידי ביום ההוא". ביום ההוא. ה-----הוא, כמתאמצת להרחיקו מעליו. יודעת שלמרות הכל- עדיין כואב. כמה פעמים חזר על משפט זה בראשו, מגלגל צליליו, מתבטל מול נעימתו המיוחדת. כמה פעמים זה צבט בו בפנים, צביטה קרה, מלגלגת. והוא לא הבין. הוא לא הבין כבר אז, ביום בו קיבל את המעטפה הלבנה, פותח אותה בזהירות ומגלה הזמנה. משהו התפתל בתוכו. והוא לא הבין. מאיה עמדה לידו אז, חשה ברתיעה בכתפיו, התנגדות בשפתיו. היא קרבה אליו, בוחנת את ההזמנה האחוזה בידו,רואה וכואבת. כמה שרצה לחבק אותה אז, לומר לה שיעל כבר מזמן סיפור שנשכח, להבטיח שליבו רק שלה, רק שלה. אך מעולם לא יכול לשקר לה, למאיה. לידה תמיד אמיתי, תמיד מיכאל. היא עמדה מולו, מביטה לנפשו ושואלת. "לא, מאיה", הוא אמר- "לא עצוב, רק מוזר. מוזר" לאחר שתיקה מתמשכת הוסיף- "רק מוזר, קצת עצוב גם, לא מבין". היא התקפלה. הוא הרגיש את הדקירה שפגעה היישר בליבה, חש בהתרחקות לתוכה, פחד שתלך כי הוא אוהב אותה, את מאיה. כל כך אוהב. אך היא לא הלכה. רק קֵירבה ראש אל ראש. נאחזת. אוחזת. שאף אחד לא יקרוס. "אני אוהב אותך מאיה, אני אוהב. לא יודע למה יעל, חשבתי שנשכח". "אני מבינה", אמרה. בקולה עצב דק, "אני מבינה, מיכאל". תמיד מבינה. הוא לא רצה לבוא, ייחל להתרחק מכל זכרון אך מאיה הטתה את סנטרה הצר בפסקנות. "אתה חייב ללכת"- אמרה בהחלטתיות שקטה, "אתה מוכרח". "אני לא רוצה, מאיה. תאמיני, אותך אני אוהב. יעל רק זיכרון". היא שברה את ליבו כשרחקה מעט, מטלטלת את ראשה הקטן. "לא, מיכאל. היא יותר מזכרון. אני יודעת" כן, היא מרגישה, מרגישה שחלק ממנו נעול בפניה, מרגישה בהתכווצות בתוכו, לפעמים נסוֹג לשתיקות רווּיות זיכרון. הוא חיבק אותה אז, מנדנד בחרטה. ממלמל שהוא מנסה, מנסה לשכוח. מאיה חייכה אליו בעצב. "אני מוכנה לחכות, אבל ללכת אתה חייב". היא סירבה כשבקש שתתלווה אליו. "לא, מיכאל", השפילה מבט- "זה רק אתה, זה רק לבד". והוא היה לבד כעת, עומד בחושך מול האולם המואר. ערפילי נגוהה בקעו מן האולם, שוטפים באור שמיים שחורים. לרגע עוד היסס, אָחַר ניער זכרונות ונכנס. תחושה של זרוּת הכתה בו, עומד בקהל לא מוכר של זְקַנים וציציות. הוא חש נבדלוּת אף כשראה את הקבוצה השונה עומדת בצד, משפחתה וקומץ חברים מן העבר, אף הם עמדו כמותו, מבולבלים. הוא ראה שם את אבי וליטל ואפילו את יערה, לפנים נהגו לבלות יחד, איתו ועם יעל, אך כעת רק הביטו מן הקצה השני, שולחים איתותי הכרה אך לא קרבים. מבינים שזה רגע של לבד. הוא עמד נבוך, שולח מבטים אובדים, מחפשים, מפוחדים. הוא פחד. פחד מהפגישה עם יעל. זמן רב עבר מאז ראה אותה באותו יום, פוסעת שבורה, קורסת מבפנים. זמן רב עבר אך הזכרון צורב כמו אז כשהבין שעליו ללכת. ושוב קורים בו הימים הקשים שאחרי, ימים אסופים בזכר פניה. הוא רצה שתגוז מעולמו, שזכרונה ייהפך לשקיפוּת מתנדפת, אך דמותה נותרה שם, מרחפת בחלל האוויר, עניה מרצדות אליו מבין דפי הספרים, לא מרפות--- שוב ושוב עצם עניו, שוקע בהזיה כואבת ומתעורר לגעגוע, מתעורר שוב ליעל. והוא פחד כעת, פחד לראות אותה שוב, פחד לחזות שנית באותו כאב עבר. והוא רצה. שנים של געגוע חרטו בליבו עקבות של ערגה. לעיתים זה היה מציף אותו- זכר החיים עם יעל. חיים שכל יום זה לגלות מחדש. לגלות דרך האש שבה, דרך העניים הצוחקות, דרך הסקרנות הכובשת שלה. חיים עם יעל זה כמו קרנבל צבעוני של יישויות,ואתה פוסע שם- תמיד מופתע, תמיד מתבונן. עם מאיה זה אחרת. להיות עם מאיה זה לעבור עולם נבדל. זה לחיות בקצב שלה, בשתיקות שלה, בחיוכים מורכנים. מאיה זה יציבות, זו אהבה עטופת הקשבה. במלאות החרישית שלה יודעת לנגוע בפנים. הוא חייך כעת, נזכר ביום בו נכנסה לחייו, הופכת עולמו בפשטות הפּוֹרָה שלה- המוזיקה הרועשת בערה בו, לא השקיטה את הבכי שבפנים. הוא עייף מלרקוד. עייף מלנסות לשכוח. במרירוּת פילס דרכו אל הדלפק. כשהזמין את המשקה פגש בה- היא ישבה בצד, בגוו זקוף ושברירי, לוגמת מכוס זכוכית צרה. דקה כל כך היא ישבה שם, רכּה ומכּוּנֵסת, מנדנדת גוּפה קָלוֹת כאוספת עצמה אל תוכה. מיד היא נגעה בו, בפנים. דמות קטנה ונבְדלת, עוצמת עניה בריכוז, מתקפלת לביישנות החרישית שבה. השתיקה הרועדת שלה נגעה בו, מגיעה לפצעים החשופים. וזה כָּאַב. הוא בכה כשראה אותה. בכי חסר גבולות. בכי טהור. אף שעבר זמן רב מאיה נותרה פליאה בעיניו. לפעמים לא מבין כיצד יכול גוף דקיק כשלה להכיל כה הרבה הקשבה והבנה. כיצד נושאות כתפיה הצרות את הרכּוּת המהססת בה, היציבה. מאיה נותרה פליאה בעניו. והוא אוהב אותה, אוהב כל כך. אך כגודל אהבתו כן הוא מכאיב לה. בתחילה קיווה שהיא לא תחוש זאת, לא תחוש באחרת שבתוכו. קיווה להעלים, להסתיר. אך תמיד זה פקד אותו בעומדו לפניה. לפתע הבזיק בו הכאב החד והוא היה נסוג לשתיקה עטופת יעל. מאיה ראתה זאת. היא ראתה דלתות נפתחות בעניו ונסגרות. ראתה את המבט הבוהה, הרחוק. היא ראתה את דמות יעל שבתוכו. והבינה. החרטה הכתה בו כשהיה מתעורר אל מול עניה הכּבוּיוֹת, עניים עטופות דוֹק של דמעות. היא לא שאלה דבר. רק עמדה מהצד, מביטה בו ושותקת. מלצר שחלף מולו הקיץ אותו מהירהוריו. הוא מצא עצמו עומד נבוך, אובד בתוך פרצופים זרים. לרגע שכח היכן הוא, הכל התערפל סביבו, נמרח בכתמים מטושטשים. כשהתמונה התבהרה הוא נותר משותק. עניו בהו בקצה האולם, מקום בו ישבה דמות לבנה. יעל. היא ישבה על כסא עמוס פרחים מוקפת חברות, מחייכת איתן, מדברת, מקשיבה. אך הוא ראה- היא לא איתן. לא באמת. הילה של אור מזוּכָּך הבדילה אותה מהן, מסמנת ורוד בהיר בלחיים, מפזרת אבק כוכבים בעניים צוחקות. מעולם לא ראה אותה כך, כמו אלומות אור של טוהר בקעו מכל יישותה והציפו. הוא ראה את הזכות בנשמתה, את חוטי החסד השזורים בשיערה, את הזוֹהָר--- לא מצא בה את אותה נערה שבורה, אך לא את יעל שלפני. הייתה זו יעל אחרת. לבנה ושונה. הוא עמד נפעם כשהביט בה, מהסס אם לגשת, שואל עצמו אם זה יכאב. אם זה יכאב כשתעלם לתמיד. אך לא ידע. כשבא לכאן חשב שזה יצבוט, שזה יבער בגעגוע מתפתל, אך כעת רק עמד נבוך ומבולבל. כבר לא יודע, לא יודע דבר. הוא רצה לגשת אליה כשהתחילו הצלילים. בתחילה צלילים דקים ורכים, צלילים שקופים הנישאים מעלה, ממלאים בחלל של התחדשות, ולאחריהם- שיר שמח מתנגן. שיר המאותת- זה מתחיל. אנשים החלו להתקבץ סביב הכסא הלבן, שמחה מתנוצצת במצחם. הם שלחו מבטים נרגשים בכלה, מנסים לאסוף לקרבם מעט מן הזיו הקורן. מיכאל לא שמע את השיר, אף לא ראה את האנשים העומדים סביבו, כל שעשה היה להביט ביעל. לא יכול להתיק מבטו ממנה. מופתע, כי עדיין פתוחה בפניו, עדיין יכול לקרוא פניה. והוא קרא בה. קרא בה התרגשות מבוהלת, פרפרים סגולים מרפרפים באישוניה. קרא בה תקווה כשפּוֹכֵרת אצבעות בחיקה. קרא בה את המבט המוכר הזה, עניים אובדות, מחפשות. רק שכעת לא אותו הן ביקשו. כעת הן קיוו בציפייה נואשת למעגל לבן אשר קרב אליה, מפלס דרכו בין מוזמנים. מעגל של בחורי ישיבה הרוקדים בשמחת המצווה. הוא ידע- בתוך המעגל, מוסתר מעניים, רוקד- שאהבה נפשה. בעיקר מהרגע הזה פחד. מהרגע בו יראה את האחר. פחד לראות את העניים שפעם היו כל כך שלו- עוטפות באהבה דמות זרה. לרגע חשב לברוח. לברוח מהלחץ הזה, מהאור המסנוור של יעל. לא יכול לשאת זאת. לא יכול. אך רגליו נותרו נטועות, ליבו מסרב ללכת, מחסיר פעימה כשהמעגל קָרַב ונפתח באיטיות. ואז מיכאל ראה אותו. טוּב זרם מעניו עת עמד מולה, מבויש ואוהב. רסיסי צחוק ואור נדפו ממנו, נמהלים באוויר עם הטוהר שלה. זה מול זה, הם נצבו. מביטים, אוחזים בחלל רגע קדוש. וכשקרב אליה, וכשנשאה אליו עניים מצועפות מיכאל הבין שזה מה שנועד. הם היו אחד- כאילו נוצרו יחדיו. כאילו נשמו אותן נשימות, כאבו אותם כאבים. הם היו יחדיו בטבעיות של אגלי הטל בעלה. בלי מילים, פשוט שם, פשוט יחד. טובלים באור יקרות שכולו שלהם. אור של בקשה לעתיד. ומיכאל הבין. האור העדין הזה הבוקע מהם הוא הדבר שבשלו עזבה. הוא הדבר לו קראה- קדוּשה. הם היו יחדיו והוא רכן מעליה, לוחש צלילים באוזן קשבת, מכסה פניה בהינוֹמה דקה של ציפּייה. באותו רגע מיכאל הרגיש זאת. דקירה קטנה בלב כמשיכה של חוט דקיק. האָחֶר של יעל זהר פעם נוספת ופנה אחור, מחכה תחת לבן של טלית. יעל הביטה בגבו המתרחק ואחר קָרְנה מבט אל מיכאל. "כן, מיכאל", אמרו עיניה- "אף אני הרגשתי זאת. החוט הדקיק שנוֹתר בנינו- הוּתר". מיכאל החזיר לה מבט של הבנה, אומר את הדברים שלא נאמרו. היא הודתה לו בעניים צוחקות והרכינה מבט אל הסידור המונח בחיקה. משחררת מילות קדוּשה. תפילת- כּלה. מיכאל חייך. כעת הבין מדוע בא לכאן. מדוע זה בער בעצמותיו. הוא בא כדי להיפרד, כדי שהכאב הדקיק יפנה מקום לזכרון רוגע. הוא בא כדי להיות שלם. שלם בשביל מאיה. מאיה שלו. געגוע עז תקף אותו, רצון לכרוע ברך ולבקש מחילה מהאשה הדקיקה אותה אהב. לפני שפנה ללכת עטף מבט אחרון את יעל. היא ישבה על הכסא הלבן, מתנודדת חרש, מתרפקת בצלילי בקשה. האור שבקע ממנה התעדן והיה לנוֹגָה בהיר. עורה הצח קרן כרעננות ראשיתית של פּכפּוך מעיין. היא ישבה, דמות זָכָּה ובָרַה. דמות עטופה בּלבן. לבן של הִתְבָּרְכוּת. האהבה לא נעלמת- היא רק מחליפה צורה (ניאל וויליאמס).