לפעמים מתפרץ -
לדמיון, סוף שחור
ואתה מתכווץ
ונרתע לאחור
ובגבור מועקה
גם אתה כבר מסכים
שהשמש תשקע
ולעד לא תשכים
אך עוד זנב הרוח
רודף זנב ענן
וריח תפוח
מציף את הגן
ושטות הסירות
מול חופים רחוקים
ופלחי הפירות
כמו אז - מתוקים
[ליצירה]
---
הוי ממזי - אתה מרמז
שאני צעיר פוחז?
שאת הגיל עוד לא עברתי
כלומר עוד טרם התבגרתי?
ובכן- כמו בלעם בן בעור
אולי ניסית בי לגעור
אבל כזות'י גערה
היא לי רק מחמיאה נורא:
לבן גילי (על פי הלוח)
לומר: "אתה צעיר-ברוח"
זו מחמאה די מתחנפת
בתחום שהוא משאת כל נפש
תודה ממזר שזאת הזכרת
אגב, אתה- ת'גיל עברת?
[ליצירה]
[ליצירה]
נשמה - השורה האחרונה לא הפוכה. המילה "רחוב" מתחרזת ל"פרנקובסק" מכיוון שהאותיות "סק" של פרנקובסק הם בשווא נח ולכן אינם מורגשים בהגייה. יהורם טהר-לב בספרו "מדריך לכתיבת שירים ומאקאמות" כותב: המשוררים של השירה העברית החדשה - אלתרמן, שלונסקי, לאה גולדברג, רחל ובני דורם.....גילו לנו...שהאוזן שומעת בצורה בולטת לאו דווקא את העיצור האחרון של המילה, אלא את התנועות והעיצורים שלפני האחרונים. ולכן מצאנו אצלם חרוזים כמו "לוכדת" ו-"חדר" (אלתרמן - פגישה לאין קץ) ו-"אבן" עם "יושבת" (נעמי שמר, ירושלים של זהב). ולכן גם "רחוב" ו"פרנקובסק" לחרוז כשר ייחשב.
[ליצירה]
---
יפה אמרת חתלתול. זאת ועוד- מהיכן הבטחון העצמי (המופרך אגב לדעתי) של הילד ש"רוב הקוראים לא ירדו לסוף דעתו של הכותב" ועוד בנשימה אחת הוא מציין שהאינפורמציה מוגשת עם כפית כסף לפה של הקוראים, ומציע להקשות עוד יותר על הקוראים בהבנת כוונותיו "הנסתרות" של הכותב וזאת בשם "העלאת הרמה". האם שמעתי פה נימה של זלזול מתנשא?
[ליצירה]
----
כמעט התלהבתי...עד שהגעתי לניבולי הפה. הרעיון הוא מטורף ומצחיק, עד הרגע שבו נייר הטואלט מקבל גם תיאורים בגוון חומחום ודומיהם. אז- זה כבר לא נונסנס- זו פשוט וולגאריות. לא מאוחר עדיין לתקן - ואז יצאת גדול!
[ליצירה]
ממזר פרחים כואב
"ממזר פרחים כואב זה מה שאת אוהבת"...
וזה אכן מה שאהבנו אצלך
קריצה קצת ממזרית, פריחה קצת מלבלבת
ימין שמקרבת, עם שמאל שלא דוחה
נכנסת לחיינו, ובאופן וירטואלי
הפכת להיות בן-בית, לא ממזר
בעט מושחז, בחריזה פנומנאלית
היית גם בן-בית גם בן-פזמון-חוזר
ממזר, לולא בעגלתי חרזתָ
היו ימינו שוממים, זאת לא אכחיד
הן רק אתה בכישרונך תמיד העזתָ
גם להרים להנחתה, גם להנחית
היית לי כמו הד, כמו בת-קול חוזרת
וכיף היה לכתוב ביחד בדואט
וכנראה על זה אמרה המשוררת:
אבוי, אבוי לשיר, אם אין, אם אין לו הד
ואם כבר מדברים כאן על משוררים
אתה עכשיו כבר בטח משרשר
עם אלתרמן ושלונסקי וכל האחרים
ועם קישון אתה מחליף הומור כשר...
ממזר פרחים, כואב לדעת שאתה
אינך יותר איתנו, ואין מי שיגיב
ואין מי שְיַרים להנחתה
בחרוזים קסומים, ובחיוך מגניב...
נכתב במלאת שנה למותו של אריאל פויר ("ממזר פרחים"). השיר הודפס בחוברת לזכרו, ומפורסם כאן על דעת משפחתו, בגעגועים לחיוכיו הכתובים
[ליצירה]
הכותרת של השיר באה לרמוז על איזו תקופת "פוגרומים" מדובר. אימי שתחי'ה עלתה ארצה עוד לפני השואה ועד היום לא עמד בה הכוח לחזור לבקר בעיר ילדותה שרוב תושביה היו אז יהודים. 70 שנה לאחר עלייתה ארצה, חזרנו לשם אנחנו, בני הדור השני, לחפש שרידים מן התופת.
תגובות