"ואם לא די בכך, ניצלה הכנרית יז`וויקה את המהומה ופתחה את כלובה בציפרניה ומילטה את נפשה מן הכלוב ודריידל לא ידע את נפשו מן הציפורים הסוררות הללו שהרי גידלן כגדל ילד בן שנה והללו גמלו לו ועשו יד אחת למלט נפשן" (מתוך הסיפור עדת הקונפות)
 
והנה, דריידל היה קשה עם בני האדם, אחיו לגורל. ובייחוד קשה היה עם עובדיו ועם התלמידים עולי הימים אשר למדו מאיתו. קשה היה לחלץ ממנו מילה טובה על תלמיד. אלא אם כן היו לו ידיעות מושלמות בתורה ובגמרא. ואם הייתה ירידה במוסר ובלימוד התורה אזי היה רושם בכתב ידו "ירידה בעניינים רוחניים" ופעם קרה כי נשתבש הכתב והמילה "רוחניים" כותבה כ"עניינים חרמניים" חרמנא ליצלן לא עלינו. ובכך השתמע כי הרב חס ושלום הצטייר כאשמאי זקן כאותם אלו המהלכין ברחוב עם פיליפינית ולוטשים עיניהם במבטי זימה עוכסים אל הצעירות של העיר הגדולה אשר באו מן הגליל והנגד ליישב את הכרך לפי חזונו של שינקין עליו השלום.
ועוד היה קשה עם  היונקים כגון עכברים וחתולים ומרמיטות. הללו היו פוקדים תדיר את מזווה ביתו ועושים בו שמות וגונבין דגים וגרעיני גריסי פנינה ואיטריות שאשתו ציפקה קנתה משוק הכרמל וחפצה להכין לשבת והיו משבשין את פעולת חדר האוכל והטבח גבין היה מתלונן תדיר שחתולים מקפצצין בין הסירים וגונבים קופסאות של סלטי חומוס אבו רמזי, כשלמעשה הוא היה גונב לביתו, והחתולה הג´ינג´ית נחמה עדיין מטילה הייתה את גוריה כביצים בינות לתנורים למען יחם להם. ואם כלפי היונקים היה חסר סבלנות הרי שהיה רחום מאין כמותו כלפי בעלי הכנף ואהב לצפות בהם בעת כרכרו על מרפסתו כרקדן טאנג"עו ואכלו מן הזרעונים שהפיץ להם. הוא גידל עורב תקופה מסויימת (מעשה העורב) וסבל ממנו קשות. אחר כך נתגלגלה לידו כנרית בשם קינמון שעשתה נסים ופלאות ואחר כך נעלמה באורח פלא. ומשנעלמה הכנרית הציוצית חשב דריידל בדעתו לרכוש כנרית נחמדת למען תשורר במרפסת ביתו ותנעים את זמנו . הוא עבר בין חנויות העיר כשהוא מחפש אחר כנרית מתאמת. ולבסוף עבר ליד חנות מלאה בכלובים של בעלי כנף ציוציים וראה והנה כנרית צהובה מצייצת ומולה משרקרקת קוקיה מצוייצת ותוכי ירקרק צווח ככרוכיה והכלב נובח נביחת יללה וכולם כולם שמחים בכנרית הציוצית. והנה רק ראתה הכנרית את דריידל וזקנו הלבן התקרבה קצת קרוב קרוב ודריידל מצא פירור והגיש לכנרית שבכלוב והיא לקחה אותו במקורה.
  "פלא פלאים!" אמר המוכר השמן שהיה הגיס של חיה לאה מייזל זאת שבנתה חצי משכונת מחלול ונתנה מהונה לצדקה לפני שמתה: "בחיים היא לא עשתה דבר כזה!"
 "איפה צדת את הציפור הזה?" שאל דריידל
  "מגדלים אותן בכלוב. גם ההורים שלה נולדו שם."
  "ואו. בחיי" התלהב דריידל " חשבתי שלוקחים רשת ליער והציפור נכנסת שם ואז שמים בכלוב לחנות! הגמרא אומרת שמותר לצוד וביום טוב יש הלכה." והוא שלף את מסכת ביצה ממש משום מקום, פתח אותה וקרא:
"מצודות חיה עופות ודגים שעשאם מערב יום טוב--לא ייטול מהן ביום טוב, אלא אם כן יודע שניצודו מבעוד יום"
  "איזה מצודות ואיזה נעליים!" אמר המוכר
  "כמה הכנריצ´קה עולה?" שאל דריידל כשראה שהמוכר חסר סבלנות
  "בשבילך מאה וחמישים!"
  לבסוף התמקחו על מאה ועשרים כשדריידל הקמצן מוציא מכיסו מעות מעות כמו שנאמר "דזבין אבא בתרי זוזי" אלא שכאן לא היה מדובר באבא אלא בסבא ולא בתרי זוזי אלא בהרבה יותר.
 
והנה הניח הכנרית במרפסת הבית וקרא שמה יז´וויקה והיא צייצה רבות שירי שירים ומזמורים כמו תהילים הלקוחים מעולמן של הכנריות ואשתו ציפקה שנקראה אף היא על שם ציפור מניחה זרעוני ניגר שחורים משחור ומיני בוריאה וחופן פישתה שעירה בכלובה וכן עוגת לייקח שנשארה משבת וקצת קוגל אטריות והכנרית שומעת את דריידל שר זמירות שבת  והיא משוררת עמו ומשוררת אף שהקומקום השורק משרקרק שירתו לפני שירתחו המים. ומצייצת כחצי שנייה אחרי שעון הקוקיה העתיק שהיה מוצב בסלונו והייתה מביטה בקוקית העץ הדוממת. וציפורים רבות ונדירות חשות לראות בשירת הכנרית וכך התקרבו למקום מיני חייתו שמיים שהעזו ויצאו מן הסבך, על מנת לראות בפלא. והחתולים נעלמו מנופה של הישיבה יען כי הורחקו מזמן מזמן למעט כמה גורים בלתי מזיקים. אבל  רק אחד לא אהב את הימצאות הכנרית. היה זה העורב השחור שגידל דריידל. הוא הרגיש יען כי נבגד על ידי דריידל וחישב בלבו הכיצד יהגה את הכנרית מן המסילה. וניסה למצוא חתול אשר יהיה מוכן לטרוף את יז´וויקה, אבל הכלוב של הכנרית היה גבוה מידי ושום חתול לא יעלה על התקרה, אלא אם כן הוא חתול מעופף וכזה טרם נמצא בארץ...
 
והנה בעצתו של בנו של דריידל, הובא שידוך ליז´וויקה למען יהיו לו צאצאים. הייתה זו הכנרית שושקה. ממן נקבה עם ציצת שיער לראשה והעורב שמח להזדמנות שיוכל להכניס פירוד בין שני בני הזוג שהיו במצב של הסתגלות שהרי יז´וויקה היה כילד בן שנתיים שמקבל אח חדש ומקנא בו רבות. ומעתה כל אימת שראה, היה מסית אותם האחד נגד השני בקולו הצרחני והיה מחרחר מריבות בלתי פוסקות ביניהם. ודריידל וציפקה לא הבינו את שפת העורב וחשבו שהוא סתם צורח. וקרבות האוויר בין שושקה ליז´וויקה רבו עד מאוד ויז´וויקה היה חוסם את דרכה של שושקה אל המים ואל הזרעונים ומקנא כל אימת ששתתה והיא סתמה את פיו כל אימת ששר והעורב ממשיך בשלו וליז´וויקה אומר: "תראה תראה, היא תופסת את המקום שלך. עוד מעט דריידל יזרוק אותך!" ולשושקה היה אומר "הוא לא נותן לך לאכול. הוא שר ושם אותך בצד, עושה אותך קטנה. כזאת קטנה!"
והנה ראה דריידל נוצות רבות על קרקעית הכלוב וקרבות בלתי פוסקים בין הכנריות ונצטער מאוד ופסקה שירה מן הכלוב ונשמעה רק ציקצוק המקורים וצווחות המאבקים בין שתי הציפקיות וצריחות העורב המסית והתחמן:
"אוי גוועלד!" צעקה ציפקה, אני לא מסוגלת עם העורב השוורצע הטמא הזה שצורח בלי סוף, והציפקע´ס האלה. תמצא עצה!" ודריידל חכך בדעתו. הביט מעט במסכת בבא מציעא ובמסכת גיטין והרים טלפון לההוא טמיר ונעלם גערשן וכן למוכר הכנריות
 
 
והנה בדק דריידל את מבחני התלמידים וראה כי התלמיד ירוחם פיינטוך היה בקיא בכל רזי מסכת ביצה שבה כתוב:  "השוחט חיה ועוף ביום טוב--בית שמאי אומרין, יחפור בדקר ויכסה.  בית הלל אומרין, לא ישחוט, אלא אם כן היה לו עפר מוכן.  מודים, שאם שחט, שיחפור בדקר ויכסה; ושאפר הכירה מוכן" וכאן לא היה אפר כירה ולא דקר ולא יום טוב אלא שההוא ירוחם היה שחיין מומחה בים התלמוד והכיר את סוגיית הביצה על כל גווניה ולכן רשם לו "ידיעות מושלמות. בוא למשרדי!"
והתלמיד בא חש ונרגש למשרד וכל תלמידי הישיבה יוצאים מבית מדרשם ומביטין בו בהתרגשות ואפילו גערשן, מסיבה מסויימת, קם במיוחד מכסא הנוח שבמשרדו לראות "הטובה היא אם רעה, היש בה עץ ואם אין..." והנה לא חלפה דקה מרגע שנכנס והנה יצא עם כלוב ובו כנרית בעלת ציצת שיער וסל מלא מגדנאות כמו נקניקיות קרקא וצנצנת גפילטע פיש של מנישביץ´ ויין פומבדיתא ומיני פרפראות שלא שיערום התלמידים.
  "מה זאת הכנרית הזו?" שאל גערשן ביודעו את התשובה
  "זה פרס על הצטיינות בלימודים..."
  "דריידל סידר גט לכנרית... והשאיר לעצמו את יז´וויקה" מלמל לעצמו גערשן
  "כנרית לכנרית נכרית!" שמע פתאום קול, זה היה דריידל שלפתע התגנב מאחוריו ונתן לו צ´פחה חזקה על הצוואר....
  "אתה?" הופתע גערשן
  "רב כוחי במותניי גערשן!" השיב