בכיתי.

כן,בכיתי.

ואני לא מתביישת בזה.

בכיתי.

 

בכיתי.

בכיתי על דוד.

על דוד שלא זכיתי להכירו.

דוד-ושמו יצחק.

 

בכיתי על כך,שרק בתמונות ראיתיו.

שרק מחוברות דוממות הכרתיו.

בכיתי על שלא נולדתי שלושים ושתיים שנה-

כדי להכירו.

בכיתי על המלחמה האכזרית שלקחה אותו-

וללא תמורה.

 

בכיתי,

ואיני מתביישת בכך.

 

(יום הזיכרון לחללי צה"ל, אייר תשס"ה)

 

אך פני הדוד

נותרו למעצבת

ודמעה אחת יורדת

ומותירה אותי כואבת                                    
(תודה לאביב וסתיו)