בס"ד

 

החסידות מביאות אותם, כמובן. זו לא השאלה. השאלה היא איך באות אמבות לעולם.

אמא של שלמה הייתה אמבה צעירה ויפה. היא לא יכלה להחליט אם לשבת בקיבה של האדם שלה או לעבור למעיים. הייתה זו התלבטות קשה מאוד, וכך נולד שלמה. שלמה הקטן ישב לו בקיבה בעוד אמא הקטנה עברה לה למעיים בקלילות, וישר התחיל לשאול שאלות: למה העולם עגול? למה השמש זורחת? שמש?! מה זה בכלל שמש? למה האיש שאני יושב בקיבה שלו אוכל כל הזמן שוקולד? וכדומה, שאלות משאלות רבות, שונות ומשונות. כשהוא היה רעב הוא אכל מה שהיה בקיבה וככה הוא גדל לו מהר מהר. במושבה היו לו חברים בערמות. הוא אהב לשחק איתם בלהתחפש: "אני אהיה מרובע ואתה עגול" או, "אני אהיה ארוך ודק ואתה קצר ועבה" וכל מיני כאלה. שלמה אהב מאוד להקשיב לכל מיני קולות שבקעו מבחוץ. הוא שמע באופן עמום את האדם מדבר, את הכלב שנבח בחצר, את החתולים שייללו, וגם את החדשות. "איאה, אאי אואה אואואא, (אמא אני רוצה שוקולד) לקח לו אמנם זמן להבין מה האיש אמר אבל שלמה היה אמבה חכמה והבין דבר מתוך דבר.

 

עכשיו נספר איך נולד הבן של שלמה.

שלמה גדל והיה לאמבה צעירה ויפה. (אה, שכחתי להגיד שמאחר ושלמה הולך להיות האמא של הבן שלו נקרא לו מעכשיו בלשון נקבה: שלמה הלכה, שלמה ישבה, שלמה התחלקה על קליפת בננה) בקיצור, שלמה לא הלכה למושבה לחפש בן זוג. היו לה המון בני זוג, ערמות. והיא לא הייתה צריכה אף אחד מהם.

כששלמה שמעה לראשונה על תוכנית ההתנתקות היא חשה כלפיה יחס אמביוולנטי: מצד אחד היא התנגדה נחרצות למסירת שטחי ארץ ישראל לעם זר, אפילו אם בתמורה העם זר ייתן לנו הרבה מאוד שוקולד. היא נהגה להגיד שאפילו תמורת ´רוזמרי´ היא לא מוכנה לוותר על גוש קטיף. מצד שני היא הייתה חושבת שבעד רוזמרי היא לא מוכנה אמנם להתנתק, אבל מה אם יתנו לה ´טובלרון´? היא גם כבר לא הייתה בקיבה של האיש והיא כבר התגעגעה לשוקולד, היא בכלל לא הייתה בתוך האיש, אבל לא נספר איך היא יצאה מפאת כבוד הציבור. וחוץ מזה, היא חשבה שצריך כבר לצאת מהשטח הכבוש הזה (שלמה לא אהבה מלפפונים כבושים בגלל החומץ), ושחיי אדם יותר חשובים מסתם אדמה ושאם המדינה החליטה בצורה דמוקרטית שצריך להתנתק אז גם אם אנחנו לא מסכימים חייבים לציית לפקודות...

בקיצור, מסובך. שלמה לא ידעה מה לעשות. ההתלבטות הייתה קשה. שלמה ממש נקרעה מבפנים. היא כל כך הזדהתה עם הנוער הכתום שהיא נורא רצתה ללכת איתם לגוש קטיף, ומצד שני היא רצתה שיפנו אותם משם והעדיפה להיות באותו זמן רחוק משם. אם אפשר, בתל – אביב. ככה ישבה לה שלמה על קליפה של בננה, והתלבטה, והתלבטה, והתחבטה, והתחבטה עד שהתחלקה. ולבן שלה היא קראה סמי, כי הוא היה חצי ממנה. וגם היא הייתה חצי ולכן היא קראה לעצמה ´שלו´ לבד, בלי ה-´מה´ בעצם לפי זה היא הייתה צריכה לקרוא לבן שלה ´מה´, אבל היא חשבה שסמי זה יותר יצירתי וגם יותר יפה. סמי הקטן ישב לו על קליפת הבננה בעוד שלו הקטנה...

 

מסקנה: אם אתה לא אמבה, אל תגיד "התחלקתי על קליפת בננה".