אני רוצח את אלוהים2
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] for g-d's sake, what is the keta?!?! [ליצירה]
- [ליצירה] חיזוק פייף, התעלת על עצמך. תן לי לחזק את אצבעותיך מפני המשטינים חלשי הלב. אין לי כח להכנס בפרטיה של היצירה, כי היא מדויקת וכאוטית להכעיס, עד גבול הקנאה. יש איזו הרמוניה, אמנם הרמונית צללים, אך היא בהחלט, יחד עם השיר עצמו, תופסת אותך בקורקבן, ומושכת אותך אל תמימות ילדותית ואפלה, והכי חשוב- אינסופית. מי יתן והנמשים לעולם לא יעזבו את פניך. מידידך, הפחות חציל. [ליצירה]
- [ליצירה] תשובה אחת לשני הענינים- אצלנות וחוסר השראה [ליצירה]
- [ליצירה] הקומיקס נפלא ממש. הקונסטרוקציה, הקומפוזיציה, הפרספקפקטיבה וכל הבולבולציה. הקיצור, אתה מצייר נהדר, למה לא עוד? הפריע לי רק מדי פעם הטקסט כשהשתמשת בפונט ממוחשב ולא כתב יד, זה הורס לטעמי. [ליצירה]
- [ליצירה] שכחתי מילה במשפט הראשון. אפשר להשלים לבד [ליצירה]
- [ליצירה] מצויין! השיר משחק במילים כאילו היו ועושה מה שבא לו. מצד שני השיר מעביר רגש של מוגבלות למדיה החמקנית ורצון ליותר בהירות: (בואו נשים דברים על השולחן: הלאה שירה/אנחנו זוג בנות 18.) כי בעצם השפה עושה יותר מלהגיבל ביטוי, היא גם מעצבת תודעה וסגנון חיים. ההגדרות המיניות שלנו , וכל מקומנו בחברה, הם הבניות משימוש בשפה: (אני כבר לא יודעת עברית./שפה מגדרית/ קשה/רק אינתי, אנת. ) והמקובעות שהיא מייצרת אינה אמיתית, היא נונסנס: (את אומרת בעיניך - תאוות התות, אני נדלקת/חמדת השטות/פשוט.) יש רצון לקשר שיגע בדבר עצמו, בממשות, ולא יהיה נגוע במבניות והמגדריות של השפה: (רק לשון אחת אני רוצה - לשונך, אהובה) השפה, בשילוב חברה מקובעת בעצמה ("ביצה מפד"ליסטית", "לא בעניין שלנו" ) גודעת את צמיחת "אהבות נפלאות" מסרסת ומעקרת , ובסוף נשארה רק מילה ריקה: לסביות אבל לא מה שמדברים קובע , רק הממשות: אדם נמדד במעשים אומרים בחדרי חדרים/אומרים אנשי מעשה בשדות/צועקים /מסוף העולם זו אמנם מטבע לשון שחוקה אך עדיין עוברת לסוחר הדיבורים מתפרקים הממשות נשארת אחד מהדברים היפים שראיתי כאן. בהצלחה נביש [ליצירה]
- [ליצירה] יפה, אם כי השורות הרזות קצת הפריעו לי, וגם ההתחלה לא משהו. אני גם לא זוכר מספיק את עלילת הספר לדעת כמה זה קשור עם בכלל ,אבל נראה לי שכן. בכל מקרה יפה מאוד נביש [ליצירה]
- [ליצירה] ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים. שנית- הארה כללית: אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית. ונעצר. כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'. ולשיר עצמו: יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים. שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב. שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים. שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב. מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע: נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר. הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות. עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה? אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה. ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי "אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת לחוות את עצמך לדעת." שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת. לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף (אולי האחר?) הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה. סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן. הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר). אבל שוב, סך הכל שיר נפלא בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב" ובלי שום ירקות מיוחדים, נביש [ליצירה]
- [ליצירה] למי שתהה זה מבוסס על ציור מאוד פשוט ביד, שנסרק ועובד בפוטושופ [ליצירה]
- [ליצירה] ומי את שתגידי לנו מה לעשות בשיריך לאחר ששחררת אותם לאוויר העולם?! אולי כשהמילים "עץ רחב ענפים וחסון" עוברים את סף התודעה שלי הם ניקלטים בצורה שונה לחלוטין (אך עדיין "פשוטבעית") מאיך שהם יצאו ממך?! למי יכולה להיות העזות והחוצפה לקחת סיטואציה שסמל החרות האנסופית מקופל בחובה ולומר שזו "רק ציפור"?! באיזו זכות תשלל מהקורא הנאור החרות האלמנטרית עליה מושתת הציביליזציה המודרנית הדמוקרטית לפרש את הטקסט המונח לפנינו כל אחד על פי דתו גזעו ומינו הייחודי לו!? הלחשוכים נהיינו ולפונדמנטליסטים נדמנו?!?! הכצעקתה!? סתם סתם בצחוק ... (כנראה רוחות האדר הנושבות בפנינו מפרקות את סיבי השפיות האחרונות ואלו התוצאות ) וכמו שאמר פרויד- לפעמים סיגר הוא רק סיגר... נביש [ליצירה]
- [ליצירה] אנסה לתאר בקצרה את החוויה שאני עובר בקריאת השיר: הבוטות בשורות הראשונות מפילה מהרגליים. זהו. אין יותר תשובות, אין קרקע מוצקה לדרוך עליה. וכך השיר לוקח אותנו ל'ים' ,למציאות שדבר לא ברור בו . השבילים, אין בסופם. כלומר אין נקוודת אחיזה ברורה, אי אפשר לסמוך על אור בקצה המנהרה... או שאולי אפשר? אולי יש אור אחד בודד בוהק? כמעט לא קיים אבל כמעט לבן, כמעט תקווה? אולי בסוף יהיו לכל פתרונות? אבל כרגע, מעבר לחוסר הוודעות, מכה המציאות הקונקרטית, מגע ידה החם של האחות, קיום אנושי מיידי וממשי שדוחק הצידה את הרלוונטיות של הרגשת חוסר הברירות. כאילו עוד רכע ייפול כוכב- התקווה הנואשת של ילדה קטנה מאפשרת להאחז במשהו גם אם הוא לא וודעי, לא ממשי, אור הגיוני. הילדה הקטנה מאמינה גם בלי הוכחות, ומגע ידה החם וחלומותיה נותנים תיקווה חדשה, כמו כמשאלה שמביעים על כוכב נופל... כמובן שאני לא מתיימר לומר שזה ה"משמעות" של השיר, רק חלון קטן למה שזה עורר אצלי, מצפה לפרסומים נוספים, תודה שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] השאלה הניצחית, איך משהו יכול בכלל להמשיך להיות אסתטי כעולם כל- כך אכזר. אולי האנושות צריכה לעבור מהפכה אסתטית כוללת שתחליף את כל מושגי היופי. [ליצירה]
- [ליצירה] רבי נחמן אמר שעל פי הקטאוויטש (הבדיחות) של המדינה אפשר להכיר אותה באמת... [ליצירה]
- [ליצירה] לדעתי זה חבל"ז טוב לראות קצת "הומור שחור" כאן חוצמזה שיש משהו קצת גזעני ביחס של חרדים לשאר העולם (אמנם אין מה להשוות לאלימות של הKKK) אחלא נביש [ליצירה]
תגובות