זה נראה כאילו החוחים הם *בתוך* השושנה, רוקדים בתוכה, מתערבלים איתה (לא סוגרים עליה מבחוץ). מעניין מה המשמעות של זה - הרע בא מבפנים? השושנה לא תמימה כמו שחשבנו?
[ליצירה]
זה נראה כאילו החוחים הם *בתוך* השושנה, רוקדים בתוכה, מתערבלים איתה (לא סוגרים עליה מבחוץ). מעניין מה המשמעות של זה - הרע בא מבפנים? השושנה לא תמימה כמו שחשבנו?
[ליצירה]
מעניין גם שכל החפצים שקופים, מה שאולי מקשה "לאחוז" בהם.או שלהפך, החפצים משקפים את כל סביבתם וניתנים אחיזה מוגברת מהרגיל...
מקווה שבאמת יהיה אחיזה#4
נביש
נ.ב
לדעתי אנחנו צריכים לצאת לכיכרות ולצמתים ולהפגין נגד צזנורת הפיקסלים שנעשת באתר, תחת הסיסמא
"זו לא צורה!" או משהו בסגנון
100 K בלבד? האם יעלה על הדעת שבתחוןפ הפרוזה יצטמצמו ל100 מילים? בשירה ל100 אותיות!
הקץ לרודנות!
[ליצירה]
brave brave sir robin!
בשביל רעיון לא גמור זה די מוצלח.יש כאן ניגוד בין בחינת שבת - שבורה, לא מעוצבת, לבין עמידות ובית.
השבת הביתית העמידה לא מכילה את השמיים. אבל הדרך נפתחת ויש שני נרות, והתגלית היא מה ששכחנו-
שיש שבת בכל מיני צבעים...
מי יתן ויפוצו רעיונותיך החוצה
וששבתותיך יצבעו בכל גווני הקשת
מידידך החציל
[ליצירה]
ר' נחמן אומר שלידה היא כמו ריקוד (ולהפך)...
חיינו אולי הם הריון מתמשך, מונעים על ידי "כאב עיוור"
והריקוד כמו "תפילה זכה", ממקד, מאחד את כל חלקי הנפש, לכדי לידה...
או אז ניתקים מהקרקע וניתן "לפרוש כנפיים)...
אבל הרי שיריך הם כבר מעין ריקוד
( ולא רק בהריון)
בברכת זרעי קיץ
מעוררי ערגונות
נביש
[ליצירה]
הממם..
אני אנסה לא לחרוץ דעות, אלא רק לשתף בהרהורים שעלו לי בעקבות השיר (המוצלח לכשעצמו) והתגובות
הנימה פסימית ביותר, כמעט ואין כאן מחאה, יש כאן אפילו סוג של וויתור, של קבלת הגורל של אלו המגורשים תמיד.
מבין השורות עולה האפשרות (בכוונה או לא) שאלו שמגרשים כבר אינם יהודים, שכן יהודים מוגדרים ע"י נרדפותם...
הבכי כשפת היהדות...
דימוי מקסים, אך באמת כפי שהעירה סומסום זה לא דמותו של ר' עקיבה הלוחם המשיחי המהפכן.
ואולי שפת הבכי יכולה ליצור מילים חדשות, שיאמרו יותר מאשר וויתור וכניעה...
פוליטיקה מעניינת אותי פחות ופחות, אך אין ספק שההתנתקות היא תוצר של פוליטיקה בלבד.
אך עצוב לראות שהפוליטיקה מצליחה לעוור אותנו לסבל אנושי .הדבר נכון ימינה ושמאלה , אך כאן אנו מתעסקים בסבלם של אנשי גוש קטיף.
מבלי להגרר להשוואות וסדרי גודל (שואה, טרגדיה, אפוקליפסה, קטסטרופה) יש כאן בני אדם שסובלים. הם לא עוברים דירה, הם נאלצים לוותר על מפעלי חיים שלמים.
קל לדמיין בולדוזר גדול מרים גוש אדמה, עליו בתים גנים, מפעלים בתי קברות,כנסת,ספר- ומעביר אותה לנצנים. אבל בני אדם אלו הולכים לעבר מציאות לא ברורה וכואבת. לא טרגדיה בסדר גודל אונברסלי. "רק" "קומץ" בני אדם, שעברם נשלל ועתידם לא ברור.
לא משנה אם אנו מליטריסטים, פציפפיסטים, בעד או נגד התנתקות, אסור להתעלם מהסבל האנושי הממשי.
נביש
[ליצירה]
הממ...
ומיהם המכשפות המודרניות?
אילו ילדות תמימות נשרפות על מזבח ימינו אנו?
פוקו כתב שהחברה מגדירה את עצמה על ידי חריגיה, ולכן הבניות חברתיות ייצרו את המשוגעים, הפושעים וכו'...
היום גם רעיונות המסורתיות והדתיות בעצמם נרדפות ו"נקברות" בשם הליברליזם והקדמה. (ראו למשל את האיסור ללבוש רעלה בצרפת, והרבה כפייה חילונית-תרבותית בארץ)
ובכלל כל אדם לעצמו, נכשל בחטאים אלו, של דמוניזצית האחר, כדי לספק את הנורמליות של עצמו.
הקץ לציד המכשפות
הקץ לנורמליות
תחי המוזרית
לילה טוב והרבה חצילים לכולם
(חוץ ממי שלא אוהב)
נביש
[ליצירה]
האדם ה"בוגר" מחפש חוויות "ממשיות" שילהיבו אותו עכשיו. סיפוק מידיים.
השעמום הוא בעייה מודרנית שנובעת מחיים חסרי תוכן פנימי. מופעלים רק על ידי גירוי חיצוני.
בילדות יש "מתכונת חירום לשעת שיעמום"-
הרב פעמיות של תוכן חייהם. דווקא הפשטות של ילד מקנמה משמעות רב פעמית לחייו. הדמיון הוא מספיק ממשי בשבילו. וכשאין לו מה לדמיין הקשרים המשפחתיים הבסיסיים מספקים אותו. הןא לא מחפש אהבה גדולה ורומנטית ולכן לא יתאכז מ "סינר של אמא"
ניתוח קצת יומרני ופלצני אבל זה מה שעולה לי.
לדעתי השיר מנוסח קצת ביובש וללא ליריות. זה יותר אמירה מאשר שירה.
אבל יכול להיות שגם אני לא הבנתי.
הרבה ביקורת בונה
וגם קצת חציל
נביש
תגובות