זה נראה כאילו החוחים הם *בתוך* השושנה, רוקדים בתוכה, מתערבלים איתה (לא סוגרים עליה מבחוץ). מעניין מה המשמעות של זה - הרע בא מבפנים? השושנה לא תמימה כמו שחשבנו?
[ליצירה]
זה נראה כאילו החוחים הם *בתוך* השושנה, רוקדים בתוכה, מתערבלים איתה (לא סוגרים עליה מבחוץ). מעניין מה המשמעות של זה - הרע בא מבפנים? השושנה לא תמימה כמו שחשבנו?
[ליצירה]
מודה אני למדור ה"יצירות אקראיות" שזימן לי מפגש חפוז עם ידיד גמוז, כי כל המיקרים הם מאיתו יתברך ויש בזה גם כן סדות גמוזים והעניינים ידועים ומבוררים ליודעי ח"ן ולאנ"ש ויעויין שם מה שכתבנו באריכות ודו"ק
ובאשר לפיהוקיך, כבר ידוע מה שנינו שהבטלה מביאה לידי שיעמום ומה שפירש רש"י על אתר שעמום- שגעון, ורק משיגיונות אפשר שיהיו נכתבים מזמורים נאים כמש"כ "שגיון לדויד" והדברים נפלאים ויקרים מפז רב ועי"ש ודו"ק
[ליצירה]
דווקא אהבתי את המקום.
זה צילום שמרכז אותך, השחור-לבן ישר נותן לך להרגיש שמשהו חסר, אתה מתמקד בחכה-
שצופה למרחק,מתוח קדימה, מחכה למשהו... המשחק מילים עובד מצויין (גם בלי הכותרת)...
סה"כ ניפלא
וכמו שאמרה רונה קינן:
"כולם גונבים מישהו ממישהו אחר,
זורקים חכה ומקווים תמיד להיות בצד שצד..."
(לא שיש את הפן השלילי הזה בתמונה, סתם נזכרתי)
יום טוב ומי יתן וחצילים רבים יעלו בחכותינו
נביש
[ליצירה]
ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים.
שנית- הארה כללית:
אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית.
ונעצר.
כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'.
ולשיר עצמו:
יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים.
שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב.
שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים.
שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב.
מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע:
נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר.
הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים
מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות.
עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה?
אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה.
ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי
"אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת
לחוות את עצמך
לדעת."
שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת.
לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף
(אולי האחר?)
הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה.
סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן.
הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר).
אבל שוב, סך הכל שיר נפלא
בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב"
ובלי שום ירקות מיוחדים,
נביש
prednisolone side effects in dogs bilie.org prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
בהתחלה קראתי את זה כשיר על געגוע ומרחק, אבל המילה 'מחנות' החזירה אותי ל'רכבות' ולמספר הצרוב, ואז גם הבית קברות קיבל משמעות חדשה, ואולי גם האבק האפור. אני לא בדיוק מבין את המוטיב של השואה כאן מה הקשר שלו למערכת היחסים שמתוארת
וגם- מה זה שבץ?
[ליצירה]
נפלא, כתוב היטב. אולי עדיף בלי הפן המונולוגי, ויותר לנסח את זה בתור סיפור [פחות שיתוף של הדוברת במחשבותיה (אולי אני אעשה כך וכך)ויותר תיאור שלהם, אולי לא בגוף ראשון] לדעתי זה ייתן לזה גוון רציני יותר.
הזכיר לי מאוד את הספר של מיכל גוברין "השם", בקטע של החזרה בתשובה, היחס האישי לאלוהים והפרוכת, אם כי שם זה שונה מאוד. הדמיון מצמרר...
שנה טובה של כתיבה פורה ומפרה
שמואל
[ליצירה]
משובח...
השורות האחרונות כובשות,
אני לא עומד בפני מילים כמו 'כפיסים' ו'פרודות',
עברית עושה לי את זה...
השורה "תשפיע אהבה" מעט מיותרת, לטעמי, ואולי גם ה "ואני עץ"
אבל זה רק אני , מעדיף רמיזות על פני ישירות,
בכל זאת נוגה וניפלא
שמואל
[ליצירה]
"בפברואר כדאי לקנות פילים" למי שמתעניין, זה ספר של יואל הופמן, שמלא בהרבה נונסנס בסגנון.
עד כמה שידוע לי הספר קדם לגרפיטי, אבל מי יודע?
והסיפור?
שיגעון...
תגובות