המקום: טרמפיאדה נידחת, אי שם. השעה: מאוחרת. מזג אויר: גשם שוטף, קר. עמדתי שם, כמעט לבד. מעט הטרמפים שכן עצרו שם לא היו אפילו בכיוון הבית. לילות כאלו גורמים לי להתחרט על המגורים בבית, במקום לשכור דירה בעיר כמו כולם... מכונית מתקרבת. אימצתי את עיני, מנסה לחפש סטיקר של איזה ישוב מודבק לחלון הקדמי. אין סטיקר. גם לא מאחורה. ציך ללכת ולשאול לאן. הסתכלתי מסביב. הבחור שעמד לימיני, שקע לפתע בשיחת פלאפון, מלווה בתנועות ידיים נרגשות. משמאל, אישה מבוגרת, מכורבלת היטב במעיל שלה. היא לא זזה. אין ברירה. התקרבתי לחלון הפתוח. הנהג בפנים חייך חיוך רחב, חייכתי בחזרה. "לאן?" החיוך נעלם, התחלף במבט מוזר משהו, איפשהו בין תהיה לעלבון. "מה זאת אומרת? את לא מזהה???" לא בטוח שקיימים זמן ומקום "מתאימים" לומר לבן אדם הנראה בהחלט שמח לפגוש אותך, שאין לך מושג מיהו. האינסטינקטים שלי, מפשירים במהירות מהסיכוי לאוטו עם חימום, עד הבית, הזהירו אותי שזה לא המקום. בטח לא הזמן. "סליחה", התנצלתי מעומק ליבי. "פשוט בחושך הזה, ובגשם, לא ראיתי טוב..." צולע, אין ספק. "זה בגלל שאת לומדת מתמטיקה", נידב בעל הרכב הסבר כשנדחסתי פנימה, משתדלת לקפל את המעיל שלי באופן שיטפטף כמה שפחות מים. "הראש שלך כל היום במספרים, את לא שמה לב מה קורה מסביבך..." כלומר, הוא מכיר אותי. הוא לא סתם מזהה אותי כפרצוף מוכר מהישוב, הוא ממש יודע מי אני ומה אני לומדת. חייכתי חצי חיוך. המצב היה קצת לא נעים. כדאי, חשבתי, לגלות מהר מיהו. בכל זאת, בן אדם עושה טובה, עוצר, לקח אותי הביתה... הסתכלתי מסביב, מחפשת רמזים לזהותו של מכרי האלמוני. בהיתי בפלאפון שלו, שהיה מונח בדיבורית בדיוק מולי, מנסה לפענח את השם. שם קצר, שלוש אותיות, מתחיל ב-א', נגמר ב - גם ב-א'? אבא. כתוב שם אבא. באמת, מצחיקים האנשים האלה, בגלל שיש לו ילדים הוא צריך לכתוב "אבא" על הפלאפון שלו? זה לא קצת ילדותי? הסתכלתי על פניו. זקן, משקפים, מתאים בערך ל 70% מתושבי הישוב... "מה שלום הדודים ברחובות?" התעניין לפתע. "כבר שנים לא ראיתי את ברוך..." מכיר גם את דוד שלי. מי זה יכול להיות? "באמת?" שאלתי. "מתי בפעם האחרונה נפגשתם?" - הנה, אולי עכשיו אקבל רמז לזהותו... "אוהו", גיחך הנהג במראה "שנים, שנים..." זה כבר קצת עיצבן אותי. כלומר הבן אדם נראה צעיר, אולי קצת מעל שלושים. כמה זמן כבר היה יכול לעבור? מה, הוא היה עם דוד שלי במעון? הפלאפון שלו צילצל. עכשיו יש סיכוי סביר, שהמטלפן יפנה אליו בשם, אולי עכשיו... הוא שלף את הפלאפון מהדיבורית. "הלו... מדבר..." חוסר אחריות, לדבר ככה בפלאפון, תוך כדי נהיגה. בשביל מה הוא חושב שיש דיבורית? ניסיתי לחשוב. בכל זאת, כמה אנשים יש בישוב שממש מכירים אותי, יודעים מה אני לומדת? אולי הוא בכלל שכן שלי? הסתכלתי טוב. לא, ככל הזכור לי שכנים שלי לא נראים ככה. לאחד, הייתי די משוכנעת, יש שפם, השני מבוגר יותר... הגענו לכניסה לישוב. השומר בכניסה מחליף כמה מילים עם הנהג. "מה נשמע?" "הכל טוב. איך איתך?" "גם טוב..." מחשבות עגומות עלו במוחי. כמה עצוב שככה אנשים בישוב פונים אחד לשני, בלי לקרוא בשם, במין חוסר אכפתיות כזה עם מי בכלל מדברים, הטון של השיחה, מאבד את כל החום והקשר האישי... עכשיו הוא יסע הביתה, עודדתי את עצמי. במקומות אני קצת יותר טובה מאשר בפרצופים, יש סיכוי שכשאדע איפה הוא גר, אדע גם מי הוא... הוא מתקרב דווקא לכיוון הבית שלי. בכל זאת שכן שלי? מסתבר שלא. הוא עצר בכניסה לבית שלי. "בבקשה..." כשסגרתי את הדלת, נפתח לפתע החלון. "ד"ש להורים כמובן, אל תשכחי!" כמובן.