הוא יוצא מרכבת צפון ההומה אדם ישר לתוך תל אביב סואנת גשומה ומפויחת, כשמלא נהגי מוניות מנסים כהרגלם את מזלם כשהוא חולף על פניהם. אף פעם לא הבין את זה, הרי הם לא יודעים שלחיילים יש נסיעות חינם? למה שהם ישלמו בשביל מונית? הוא ממשיך לתחנה, קו 480 לירושלים. כ"כ התגעגע לעיר הזאת. הוא מגיע, רואה את יושבי התחנה וסוקר אותם, אנשים מכל הסוגים והקשתות מצטופפים על פיסת הבטון ע"מ לקבל מינימום של מחסה מהטיפטוף הקליל. היו שם כארבעה בחורים חרדים, זוג זקן, אדם מבוגר וזקוף עם קסקט ופנים קצת זועפות, וכמה ילדים (בני 14 ג-ג, חשב לעצמו) שישבו ועשו רעש,אבל רעש נחמד. לא טורדני, שהתווסף לרעש כללי של רטינות מכיוון יושבי התחנה. הוא גם קלט בחורה, דתיה(חצאית, אלא מה?)עומדת לה, ושיער אסוף בקוקו לראשה. הוא חייך אליה בנימוס, והיא השיבה לו בחיוך. חיוך מקסים, חשב לעצמו, בזמן שנעמד קרוב אליה וזרק את הקיטבג על הרצפה. את תיק הגב האישי שלו, עם ה´מיני דיסק´ הוא מניח בעדינות. הוא דווקא אהב לעמוד ככה, חשוף מתחת לטיפות גשם בודדות שאפילו כמעט ולא הרטיבו אותו. משום מה זה נתן לו תחושה טובה, ובאופן מוזר-אפילו חמימות מסוימת. רגע. רק עכשיו הוא מתחיל לקלוט,ומסתכל על התיק הירוק והמכוער. מחשבות קופצות לו לראש. קיטבג? למה יש לי קיטבג? למה אני חוזר עם התיק הענק הזה הביתה? ולמה לעזאזל הוא כ"כ כבד? מה כבר יש לי שם? הוא חושב, ועונה לעצמו. יש לי שם המון. כל מה שדחפתי לשם על הבוקר, את כל מה שמצאתי בחדר שלי בבסיס. כי הודיעו היום בבוקר שאני מזדכה על הציוד והולך הביתה. הביתה! איזה קטע, שחרור, הולכים הביתה, רק אתמול... "הלו בחור!" קול מבוגר אך תקיף קוטע אותו "אתה זז כדי שאני אוכל לעבור, או ממשיך לעמוד כמו עמוד חשמל?!" התרה בו בהקנטה והומור מיושן, כדי להזכיר לו שבסה"כ ירושלמים יישארו ירושלמים. הוא התצל בחיוך וזז קצת אחורה, זה היה אותו מבוגר זקוף קומה שקלט מקודם. אנשים בתחנה מסתכלים על מה הרעש, ומחייכים,גם הבחורה מחייכת, ושוב הוא שם לב שיש לה באמת חיוך יפה. -"נו", חייך אליה,"מה כולם עצבנים היום?, קצת גשם, מה יש?" -"כבר רבע שעה שאנחנו עומדים פה, והאוטובס לא מתקדם, לא ברור למה". אמרה, והצביעה לאוטובוס שעמד כחמישה עשר מטר משם. היה לה קול נמוך. באוטובוס ישב נהג עם ידיים שלובות מאחורי העורף שהסתכל בעיניים משועממות לכיוונם, בלי שום כוונה נראית לעין לצאת בזמן הקרוב. "חוצפה שכזאת!" שמע את הזוג הזקן מדברים, ביחד, פחות או יותר, במבטא ייקי, "פשוט יושב לו שם, חצוף כזה!". הוא מחליט לתפוס יוזמה, ומתחיל לצעוד לאוטובוס, "לא כדאי לך"-שמע את הבחורה מאחוריו, "חבל לך על הזמן, כבר ניסו"-אמרה תוך שהיא מסמנת לו עם הראש בצורה סמויה אחורה, לכיוון המבוגר הזקוף. שוב חיוך. "מה זה?! אין פה עם מי לדבר, במודיעין סגור!" שמע את המבוגר אומר בקול כועס בעמידה סמכותית ומצחיקה מול כולם, כשהוא מצביע אל מבנה נעול, שעמד מאחורי הבחורה, וספק אם ציפה לתגובה. "רגע, יש לי פה מספר של ידידה שעובדת פה, בתור אחראית לו"ז של אוטובוסים פה באיזור", אמר בקול נמוך לעומדת לידו, ונזכר באורנית החברה המתולתלת והקולנית של אחותו שתמיד דאגה לענות לו על כל שאלה שקשורה לזמני אוטובוסים ששאל, ופעם, כשכמעט פספס את האוטובוס האחרון בגולן, אפילו דאגה להרים צלצול ולעכב את הנהג רק בשבילו, שלא יפספס את ההסעה. "וואלה? מאיפה יש לך כזה טלפון יעיל?" שאלה הבחורה בחיוך קל של הפתעה, "יש לי". ענה, הסתכל בשעונו- 21:50, והתכופף לתיק להוציא את הפלאפון. תוך שהוא מדפדף בזיכרון היא אומרת "היי, גם לבן דוד שלי יש את הסמל הזה על התיק, אבל הוא השתחרר ממזמן", ומצביעה על סמל היחידה שלו שנמצא על גבי חלקו העליון של התיק. מבטו חותך לתיק בלי משים, שנמצא בקו ישיר מתחת למכשיר שבו הוא מחפש, והלב מתחיל לדפוק, ושוב הוא נזכר פתאום ש-זהו. מחשבות רצות לו בראש, ובלי לבקש מנסות כאילו ´לסכם´ שלוש שנים תמימות. הם רצות כ"כ מהר, הוא לא מספיק לתפוס אותן, 'ממש כמו בסרט סוג ג´, להבדיל, שהגיבור הולך למות´, חשב לעצמו. ´אוקי אוקי. לאט לאט. ידעתי שזה יגיע, לא אני המצאתי את השוק הזה של סיום שירות´, והוא כאילו עצם את העיניים כשעברו מולו קטעים וחוויות. חוויות יפות, ללא ספק: החבר´ה, סוף המסלול, והמסיבה שעשו אחרי שנה ושמונה חודשים קשים ומתישים של הכשרה. הטיול שעשה עם כל הצוות בצפון, בלילה, שהיה כ"כ חשוך שמה, ליד קיבוץ לביא, שזיו נתקע בפרה... אוח, איך שהם צחקו.. והמהומה הקטנה שפרצה כשהתברר שהבחורה "המדהימה" שצביקה הקיבוצניק לא מפסיק לדבר עליה, כי הוא יוצא איתה כבר חודש, היא לא אחרת מטל, האקסית המיתולוגית של עמית, המושבניק הגאה.... איך שעמית רדף אחריו בכל היחידה... והמקום הראשון ביום ספורט, והזריחות המדהימות שזכה לראות. והאנשים הכ"כ מיוחדים שפגש. והיו גם חוויות קצת פחות שמחות, שלצערו הוא ממש היה יכול גם לשמוע את הקולות והריחות משם.בניגוד לשמחות. ההתקלות הראשונה, ועידו שצועק מהסימטה שיש לו רסיסים ברגל. וההלוויה של תומר, והמבטים המושפלים והשותקים ומלאי צבעי הסוואה הדהויים שהחליפו ביניהם כשחזרו לבסיס. ו..... אוף, כל זה, מקבץ החוויות הטובות והרעות, לא מצליחים להסיט ממנו את הדבר היחיד שכל הזמן קופץ לו לראש. יותר נכון -קופצת. הוא נזכר בה. איך ליוותה אותו כ"כ הרבה זמן. ממש מתחילת המכינה התורנית לפני הצבא. יפה וחייכנית, שתמיד אהבה לחשוב קודם כל. וגם לצחוק. איך היא דחפה אותו ללמוד ולא לבזבז את הזמן, להקשר לדת, ולא רק בססמאות, והוא באמת נקשר. היא גם תמיד לימדה אותו להתרגל לעשות דברים עכשיו, לא לדחות הכל, כמו שהיה רגיל. איך הקשיבה לו בסבלנות ובסלחנות, עם פרצוף שבאמת מנסה להתעניין, כשהסביר לה על גיבושים ויחידות, ואיך שהיא שמחה- אפילו יותר ממנו כשהתקבל לאן שרצה. איך היא בירכה אותו יום לפני הגיוס, הרגיעה אותו ושידרה לו ´עסקים כרגיל´, וכשיצא מהדירת שירות המתפוררת שלה, יכול היה לשמוע מבעד לדלת העץ כשהיא בוכה חרישית מגעגועים שאך התחילו. 'היא באמת מפחדת', חשב אז, ´היא באמת אוהבת אותי'. בצבא תמיד דאגה להתקשר כל יום, להצחיק ולהרגיע, ובעיקר להקשיב,והשתדלה לבוא ולהתארח אצלו כמעט בכל שבת שהיה יוצא. "היא ממש אוהבת אותך, אתה יודע." הייתה אימו אומרת לו לא פעם בחיוך מלווה בסוג של קריצה. אבל הוא הדחיק את זה.הבהילה אותו משום מה המחשבה הזו. "אוף. איך לקחתי אותה תמיד כמשהו מובן מאליו? איך הייתי כזה אגואיסט? ועיוור"? "בעיקר עיוור". חשב. והוא נזכר איך יום לפני ה´מסכמים´ הלא הם השבועות הכ"כ קשים והמדוברים, שמהווים בחינה פיזית ומנטלית לפני סוף המסלול המיוחל וקבלת סיכת הלוחם, ממש, יום לפני- היא התקשרה. והיה לה קול שונה. ושקט. ועל סף דמעות אמרה לו ש´נשבר לה´. וש-´לא טוב לה, והיא לא יכולה יותר´. והיא הולכת. ´ובבקשה אל תתקשר בתקופה הקרובה´. וניתקה. איך הצליח לעבור את המסכמים? הוא לא יודע. הוא הרגיש באותו זמן, שבנוסף לתיק הכבד ממילא שסחב באותם שבועות ניווטים קשים נוסף לו תיק כבד שבעתיים. הוא כ"כ כעס. והוא לא ידע על מי לכעוס. אבל הוא היה גאה מדי, ואגואיסט, בשביל לכעוס על הבנאדם הנכון. וכמובן עיוור. כ"כ עיוור. והזמן עבר, והוא המשיך הלאה, אבל לא עבר יום בלי שיתגעגע. פעם קצת, פעם הרבה. הרבה מאוד. געגוע כזה שכואב. והוא המשיך להיות בנאדם מצחיק כזה, שטותניק וציני, אחד שמפזר חיוכים ומעסיק את עצמו כל הזמן. רק לא לעצור שניה ולחשוב. ולהסיק - פעם אחת ולתמיד- מסקנה נכונה: להודות שהוא שטעה. בהכל ה-כ-ל, שדחה דברים, שלא דאג מספיק להראות לה שהוא כ"כ אוהב. שכעס עליה בלי לחשוב יותר מדי. ושהמעיט בערכה של מישהי ששווה הרבה יותר ממנו. .... "נו? אז אתה מתקשר אליה?" הוא קפץ לשניה, התעורר מהזכרון\חלום בהקיץ שחווה למשך- הוא בודק בשעון, השעה 21:52, וואו, כולה שתי דקות. מחשבות רצות מהר. הוא מסתכל עליה בחיוך אמיתי וחם -שהקפיץ אותה קצת, ואמר: "כן, בטח שאני מתקשר אליה".