26/6/01
שתי ידיים פרושות קדימה
כפות ידיים פתוחות לרווחה
זרועות מתקפלות אלי גוף
עוטפות כתפיים.
חיבוק.
גול עצמי.
באין מי אחר שיחבוק.
- - -
כמיהה. השתוקקות
לאותו שיוריד מעלי את משא
העולם,
את משא הבדידות.
[ליצירה]
חבל שהיא דמיונית. כלומר, חבל בשביל השיר שהיא דמיונית, כי זה קצת מקלקל אותו והופך אותו למעין שיר ילדותי שכזה, בעוד שקודם הוא היה שיר הלל למוסד החברוּת הטובה. וחבל, בשבילך, שאין לך אחת כזו. כי אני אוטומטית עם הקריאה אמרתי "וואו, זה פשוט מדהים איך לכולנו יש חברה כזו איפשהו". ואז פתאום לגלות שלך אין.. חבל.
[ליצירה]
כל כך נכון לכל כך הרבה אנשים.
איפשהו רבים מאיתנו הם סוג של חמניות. רואים, כמהים, משתוקקים, אבל לא מגיעים ונשארים במין תקווה דרוכה שכזו.
היטבת לתאר!
[ליצירה]
מוזר לי שהכותרת והמשפט חד המה.
נכון שזה משפט עתיק כאן, ונכון שקצת מוזר שאני נזכרת בשלוש וחצי בבוקר, שלוש שנים אחרי, להגיד.
ככה זה כשאני על יצירה אקראית. עלית בגורל.
עם זאת, משפט יפה.
[ליצירה]
לא, איגנץ עושה את זה הרבה יותר טוב
מאריאל. הרבה יותר טוב.
אולי זה סתם כי אני לא מתחברת לשירים של מאיר אריאל ואולי זה סתם, כי זו דרך פשוטה יותר להיזכר בעבר, בלי להיצטרך "לאכול" אותה..
תגובות