26/6/01
שתי ידיים פרושות קדימה
כפות ידיים פתוחות לרווחה
זרועות מתקפלות אלי גוף
עוטפות כתפיים.
חיבוק.
גול עצמי.
באין מי אחר שיחבוק.
- - -
כמיהה. השתוקקות
לאותו שיוריד מעלי את משא
העולם,
את משא הבדידות.
[ליצירה]
וואו, זה משעשע
כי איך שראיתי את התמונה ואת הכותרת חשבתי לעצמי "איזה עיוות של הרעיון של העיגולים של שמחה". כאילו, דווקא פרח, מכל הדברים, כשהרעיון המקורי היה עיגולים של חברים או מעשים טובים שלהם ודברים כאלה. ככה לפחות אני הבנתי את הרעיון.
מצד שני, אני מעולם לא קראתי את "ספרי דסי", ואני לא חושבת שראיתי גם אף אחד מהם חוץ מספר הזיכרון הראשון שיצא עם מגילת אסתר. אז לא ידעתי מה יש או אין על העטיפה.
בכל מקרה, התמונה עצמה מאוד יפה, וגם מאוד אופטימית.
[ליצירה]
יפה. אהבתי את העובדה שגם בקריאה שניה ושלישית עדדין לא ברור אם את מדברת על הכישרון לכתוב, או לצייר, או אפילו להלחין, או שבאופן כללי את מדברת על הכישרון של אמן ראוי, שעושה את עבודתו נאמנה.
מה שכן, ההתעקשות שלך על חרוזים קצת הוציאה מההקשר לפעמים. אבל לא נורא. עדיין יפה.
[ליצירה]
איזו שפה..!!!
אני מניחה שצריך להכיר אנשים כאלה, לא רק מפולניה דווקא, אבל הם בפירוש צריכים היו לחיות את מירב ימיהם במאה הקודמת.
מצחיק אותי השימוש שעשית לריבוי של אווה מריה. מריה ברבים זה מריות, סתם כי זה קיבל מעין אסמכתא שכזו בלשון המדוברת, אבל אוות? טוב, הצחיק אותי קלות.
אגב, זה היחס הזה לקאסיקה שאת בעצם מדברת עליו בשיר. יחס שאולי קיים גם אצל אנשים "משלנו" היום. זה פשוט נראה לנו שונה כי אנחנו כל כך רחוקים מהקלאסיקה הזו, אנחנו "מודרנים". אנחנו לא מתחברים לשום קלאסיקה משום סוג..
אגב, אם יש לך באמת שכן כזה ואת באמת עושה לו טיפולים, אז בעדינות. אנשים כאלה צריך לשמר עד כמה שניתן.
[ליצירה]
בילביל
איך שאני מזדהה..
איך שהוא יש דברים כאלה שמלמדים באוניברסיטאות, שגם אם תסיימי בהם תואר שלישי בהצטיינות יתרה עדיין תנקי בבית של ההורוביצים (אני עשיתי את זה אצל השטרנים), ועדיין תמכרי פוליסות ביטוח מותאמות-אקלים (אני עושה סקרים בטלפון, שאיכשהו זה לא הרבה יותר טוב).
לפחות את יודעת שאת יותר טובה מהם, שיש לך את הכתיבה, שאת חכמה, ושיום אחד יבוא משהו יותר טוב. כי זה אחד הדברים הבולטים בעבודות כאלה: תמיד פוגשים מישהו-אים שאין להם משהו יותר טוב. הם בני חמישים פלוס וזה הדבר הכי טוב שהם יכלו למצוא..
חזקי ואמצי!
[ליצירה]
צופיה,
על פי אבן שושן "שמה" היא מילה לכל דבר. עייני בערך "שם".
והחריזה אכן מדהימה וכל כך לא מאולצת ולא מעוותת משפטים רק על מנת שיסתיימו במילה אותה רוצים לחרוז.
שלא לומר שהשיר עצמו נוגע כל כך ללב.
תגובות