26/6/01
שתי ידיים פרושות קדימה
כפות ידיים פתוחות לרווחה
זרועות מתקפלות אלי גוף
עוטפות כתפיים.
חיבוק.
גול עצמי.
באין מי אחר שיחבוק.
- - -
כמיהה. השתוקקות
לאותו שיוריד מעלי את משא
העולם,
את משא הבדידות.
[ליצירה]
מאמר? לא הפרזנו קלות?
ובאמת, שיהיה לכם לבריאות..
(טוב, אני לא מתאפקת. סליחה, אבל זה לא שיר אפילו, זה בקושי נחשב הצהרת כוונות. מבחינה תכנית אולי יש לזה ערך אבל מבחינה ספרותית/ אמנתית?? נאדה. שוב סליחה).
[ליצירה]
לא, איגנץ עושה את זה הרבה יותר טוב
מאריאל. הרבה יותר טוב.
אולי זה סתם כי אני לא מתחברת לשירים של מאיר אריאל ואולי זה סתם, כי זו דרך פשוטה יותר להיזכר בעבר, בלי להיצטרך "לאכול" אותה..
[ליצירה]
אהבתי ביותר!
גלות פנימית וחיצונית, חומר ורוח, כמה שאני אוהבת לטייל בחו"ל אני תמיד חושבת את המחשבות האלה. גויים ויהודים, נפש מול נשמה, והכי - נשמה יתרה. והקדושה שבישראל בערב שבת לעומת החול שמחוץ לישראל.
מזכיר לי שיר שכתבתי בערב ראש השנה האחרון.
[ליצירה]
דוקא הסיומת של קול דודי דופק
שייכת. כי זו בדיוק הציפיה (החיכיון, בשבילך) שכל אחד שבא זה ההוא, הנכון, שאני מחכה לו.
כל דייט, כל גבר שאני מכירה, אולי זה הוא. זה בדיוק העניין.
וה"בלבן" דווקא מצטלצל לי יפה. מניחה שזה עניין של טעם, אבל זה בדיוק הרעיון של לצאת לחולל בכרמים, לחפש את שאהבה נפשי.
אם ניכנס לרובד יותר עמוק של השיר, זו מעין אמירה כזו שאולי אני בדייט לא נכון, אבל שההוא, טמיר, נעלם, לא יתיאש. שלא יתפשר. שימשיך ושיחכה, כי בסוף אני עוד אחזור הביתה (מתוסכלת מהתבוסה) ואני אהפוך את הדרך הארוכה שלו למשהו שהיה שווה לחכות לו.
[ליצירה]
טוב, אם ככה את מאמינה
אז ככה את מאמינה. אני כמעט מתפתה לומר לך "איזה שטויות" אבל תקראי את מורה הנבוכים של הרמב"ם ונראה מה תחשבי אז על מה שכתבת.
בכל מקרה, אני לא משווה אלוהים לבשר ודם אלא נותנת את זה כמשל. בקטע של "דיברה תורה בלשון בני אדם" שכזה.
אבל נו, שויין. איך שנוח לך להאמין. אני מניחה שגם זה בסדר.
אגב, המשפט "יתומים היינו אין אב" לקוח ממגילת איכה, אז אם יש לכם השגות על העניין הזה, תעבירו אותם ישר למחבר האלמותי.
תגובות