"לא קל לי להלך בארץ הזאת ולשמוע את הקולות הצועקים האלי מן האדמה שוב אינני היהודי הנודד בדרכי העולם, המהגר ממדינה למדינה, המגורש מגולה לגולה. אבל כל יהודי בכל דור ודור חייב לראות עצמו כאילו היה שם, בדורות ובמקומות ובאירועים שקדמו לו. לפיכך עודני נודד, אבל לא בדרכים הנידחות של העולם. עתה אני נודד במרחבי הזמן, נע מדור לדור, נוסע בנתיבי הזכרונות. רק מאה וחמישים דורות עברו מעמוד האש של יציאת מצרים ועד עמודי העשן של השואה. ואני שנולדתי מזרעו של אברהם ובארצו של אברהם - הייתי בכולם. הייתי עבד במצרים, וקיבלתי את התורה בהר סיני, ויחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן. נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו, ולא שכחתי אותה על נהרות בבל, ובשוב ה´ את שיבת ציון, חלמתי בין בוני חומותיה. לחמתי ברומאים וגורשתי מספרד, והועליתי על המוקד במגצנא, ולמדתי תורה בתימן, ושכלתי את משפחתי בקישינב, ונשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשה ועליתי לארץ-ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא ואליה אשוב. נע ונד אנוכי. בתרמיל הזכרונות על כתפי ובמקל תקווותי בידי אני ניצב בצומת הזמנים הגדול של סוף המאה ה-20. יודע אני מהיכן אני בא, ומתוך תקווה וחרדה אני מבקש לדעת לאן אני הולך."     (קטע מתוך נאומו של עזר וויצמן ב-1996 מול הבונדסטאג הגרמני)   =========================== הקטע הזה היווה מעין הקש ששבר את גב הגמל. התלבטתי הרבה, האם למחוק מעצמי את 'זהותי העדתית' או להישאר עמה, באופן כולל או חלקי. לאחר ששמעתי את הקטע הזה, על פסי הרכבת של בירקנאו, בכ"ו אדר ב' ה'תשס"ג, החלטתי. (מצטער על השם הענייני)