ודיברנו על תנועות.
וניתחנו שפת-גוף.
וסיפרו על רגליים שאומרות אומץ,
ולימדו על ידיים מקרבות,
ואני יושבת פה, לבד, אחרי הכל,
מנתחת כל מילה.
כל תנועה, כל הברה,
את שפת הגוף שלך,
ומי ילמד אותי
את שפת-הגוף של
האהבה?
עדי .
-
אני אחלום לנצח...
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] וואו. זה שיר מדהים. מדהים. יפה. אין לי מילים. (למרות שנראה כאילו יש כמה טעויות דקדוקיות, שׁפתיך עם נקודה בצד ימין של השי"ן? אז לא הבנתי את המילה. תזכורי? אמותה? זה רק בשביל הקצב? המילה יפה כך יותר, אבל זה מוזר..) פשוט, וואו. (אוף, תגובה חסרת תוכן. לא אוהבת להגיב ככה. אבל זה שיר מדהים.) [ליצירה]
- [ליצירה] וואו, ממש מזדהה. לפעמים אי אפשר להיאבק כל כך ו מה יש חוץ מלבקש ולפעמים זה לא מוּדע. אז איך. (אגב, זה 'להברא', בלי ת', לא?) כל כך אהבתי. יהיה טוב. [ליצירה]
- [ליצירה] אה? הגאון דיבר אליי!! [ליצירה]
- [ליצירה] כרגיל, מעולה. [ליצירה]
- [ליצירה] זה, זה מדהים. משרה שלווה. הקונסטרוקציה של השיר מוסיפה הרבה. מעולה. [ליצירה]
- [ליצירה] היי, אני כתבתי לזה תגובה. אמרתי בערך כמו מרקינוסטטוס. אה, וגם שזה ממש יפה. [ליצירה]
- [ליצירה] הההה!! ממש יפה. [ליצירה]
- [ליצירה] טל, הדפסתי, קראתי בחג, הופנטתי, נשאבתי לתוך הסיפור, משהו נגע בי, בררר.... רוח מיסטית כזאת שמרחפת מעל, פסלי הזכוכית, החלומות, המציאות ההזויה, החיים בספירה אחרת כביכול, זה מדהים. הזמנים, מה שחושבים שיהיה, מצפים שיהיה, מה שהיה, מה שקורה עכשיו, הכל מתערבל, העתיד, ההווה, הסוף במיוחד - אין סוף, הסוף הוא השערה, שגורמת לקורא לרצות כל כך שהסוף יהפוך למציאות. והדמויות - בנויות נפלא, מכירים לאורך הסיפור כל אחת מהן, וההתפתחות שלהן, הו, אהבתי. לא קראתי את המקורות שהזכרת, אבל - עושה חשק. (נ"ב - נושא אלומותיו, את הגבול, כמדומני שעברת בתגובתך האחרונה - זאת שמעלי, בליגלוג, וגם אם לא, אז במילה האחרונה. אתה מגיב, ומעיר, וטוב שכך, אבל - תיזהר שלא לחצות את גבול הטעם הטוב שאמור להיות גם לך איפשהוא.) [ליצירה]
- [ליצירה] וואו. שווה ביותר, אין צורך לומר, כנראה. אתה גדול, אתה. [ליצירה]
- [ליצירה] אני לא זוכרת שקראתי את זה בכלל והסיפור יפה ומרגש ובכיתי בסוף, התאמצתי שלא לייבב כמו ילדה קטנה, אבל זה עדיין עומד בעיניים. המתח בין הידיעה וחוסר הידיעה השזור לאורך כל הסיפור, הגילוי בכל פעם, הפרטים הקטנים לעומת הכלל שמתבטא בתור חיילים כקבוצה, ועם זאת כל אחד בקבוצה הוא עולם שלם, בכי של אחת שהוא בכי של עם על אחד שהוא סתם אחד מתוך הקבוצה הזאת, הציניות שלא ניתן להתנתק ממנה לעיתים וגורמת לסוודר ולריחות להיות איומים ונוראים, החיוך כדבר אסור בתקופתנו הקרה, שגם משתקפת בגשם שבחוץ, שוב, גשם כללי לעומת הגשם הפרטי שבעיניה, במבחן - בפנים סוודר מחמם ותה מהביל, בחוץ יונים, שהן סמל השלום, ועומדות להן בקור, החום שקיבלה לכאורה מהחוג שנתפס כרע, אך במציאות התוצאה טובה בעיני המתבונן מהצד, שוב, האמבטיה החמה בה תטבול עצמה בשביל להירגע, שזה אולי צורך בסיסי של כל אחד, אפילו הקר ביותר, הקביעות של חוג הג'אז לעומת המקרים השונים, המגוונים, שמתרחשים בכל פעם, מה עוד? איזו הודעה מבולגנת. [ליצירה]
תגובות