[ליצירה]
*.
האמנם שירים עד כאן?
שירה היא לא מקצוע וגם לא קורס באוניברסיטה.
שירה היא לא משחק ולא תפילה ולא טיול.
שירה היא לא מכה ולא צליל ולא תנועה.
שירה היא לא כיוון ולא מגמה ולא אידיאל.
שירה היא לא צינור ולא צדיק
ולא בורא.
שירה היא לא אלוהים.
אבל השירה היא שלך ורק שלך ורק את, והיא חזקה כמוך ופחות ממך וגם קצת יותר, ושירה היא העונג שלך והחופש שלך והיופי שלך והשקיעה והזריחה.
את לא יכולה לעזוב את השירה, מית. גם לא כדאי לך לנסות.
חושב עליכם. אנסה לבוא.
[ליצירה]
*.
בקריאה שניה עולים דברים שלא עלו בקריאה ראשונה. אז בואי נסדר קצת:
א. הנסיון יפה וכמעט משכנע. אני חושב שהעוצמות של הרצוא ושוב יותר חזקות, חותכות, שוברות, אבל להרגשתי, ללא שמץ של התנשאות, מי שלא היה בתוך זה לא יצליח לכתוב על זה. כמו שאני לא אצליח לכתוב "עד הסוף" סצינה של... לידה נגיד, או לילה אחרי שמירה או משהו כזה, דבר שלא חוויתי מעולם. מה שעשית, לדעתי, הוא לתת את המקסימום שאפשר של מי שרואה את זה מבחוץ, וזה יפה מאוד.
ב. יכול להיות שאני טועה, ובעצם הצלחת לבטא יפה תחושות של בחור (מילה מגעיללללה) בשיעור א', שעדיין לא מודע לעומק החוויה, לסחיפה של שני העולמות, ולכן שניהם אצלו במינון די נמוך.
ג. עדיין מרגיז אותי הקטע של ה"טומאה". אם את לא מתכוונת לשתף אותנו, למה את זורקת לנו עצמות יבשות? זה ממית את הטקסט בעיני, לא מחייה אותו.
ד. אהבתי מאוד את הקטע שלא שמתי לב אליו בהתחלה: "אולי אני עושה את זה יותר מידי, במקום לחשוב על אחרים. לא משנה.. חושב על עצמי". השנינות של "במקום לחשוב על אחרים, לא משנה", מלשון שוני, הופכת את הטקסט לרב רובדי, וזה מגניב... יפה לך.
אני מצליח בלהיות נחמד?
(אה, גם: תודה על הפירגון. והוא לא ר"מ שלי, סתם רב בישיבה.)
מוסיף אור ללא קלישאות.
תגובות