תלושה נעה כה וכה ברוח כדים שטמנתי בהם כמיהותיי אחוזי טלטלות ונוקשות זו בזו שיניהם מן הקור. משקיפה מלמעלה, כבר לא בתמיהה העולם קצת צפוי לנוצת צמר גפן נטעתי ואשכולותיה ירוקת, טרם הבשילו טרם הסגילו בוסר אנוכי ה' אלוקיך. לא יהיה לך. קומצת אגרופיי על חופן של חול וקודש משמשים בי בערבוביא, והוא מחליק מבין אצבעותי הנכנעות באכזבה חשבתי שאבנה ארמון בחולות המדבר. ומתחתיו מצאתי אדמה קשה אחת, שאלתי: מאת ה' אותה אבקש? ועניתי: בזיעת אפך תאכל. לחם חם. ואדם.