המבט מפוקס, מסתכל קדימה, אבל המחשבות נודדות. עוד קצת יותר משעה הוא מגיע לאילת. הוא בכביש הערבה נוהג בפג'ארו שלו. הוא כבר עבר את צופר, עוד מעט מגיע לפארן ול'כושי'. הוא נוסע מהר מאד, כמעט טס. הנוף בחוץ לא משתנה, הכל צהוב, חום, כתום, צבעים בהירים, שעוטפים את הכביש השחור המתפתל. קיץ עכשיו ובחוץ חם, לוהט, יותר מארבעים מעלות. הוא מפעיל את המיזוג על מקסימום, אבל בכל זאת ממשיך להזיע. הוא מפעיל את הרדיו, מחפש מוזיקה, אין קליטה, רק רעשים ודיבורים בערבית. הוא מחליף תחנות ביד אחת, וביד השנייה מחזיק את ההגה, המבט נשאר מחודד ונעוץ בכביש, רק המחשבות רצות להן בראש, מטרידות ולא נותנות לו מנוחה. הוא צריך לעשות סדר בראש, לנקות אותו, להוציא משם הרבה דברים ששייכים לעבר ולפנות מקום למשהו חדש. לשכוח את חברה שלו שבגדה בו. לא סתם בגדה, עם תייר, ועוד גרמני, או אוסטרי, אבל מה זה משנה, הם אותו דבר שם כולם. בגדה בו וטסה עם הגרמני לפרנקפורט, או לוינה. זה לא חשוב. מה שחשוב זה שהוא בדרך לאילת, אולי גם ייתן קפיצה לסיני, רק צריך קצת שקט. הוא לא מוצא תחנה עם מוזיקה, רק רעשים וערבית אז הוא מתפשר על רשת ב', שומע חדשות של שלוש. שלושה נערים בני שש עשרה אנסו נערה בת גילם בקיבוץ בצפון, אומרת הקריינית בחדשות. זה מעצבן אותו, חושב על הנערים, על האונס, על הקיבוץ. הוא נזכר בתקופה שעבד בקיבוץ, במתנדבת, בכל הבלגן שהיה שם וזה גורם לו להתעצבן יותר. המבט שלו לא סוטה לרגע מהכביש השחור, לעומת המחשבות שמתעופפות בכל הכיוונים. הוא עוקף משאית ועוד אחת, עובר את פארן, עוד פחות משעה הוא באילת. טרמפיסטית. מישהי עם אגודל מונף עומדת בצד הכביש, הוא מאט, בוחן אותה. בלונדינית, לובשת גופיה לבנה, מכנסיים קצרים וכפכפים. הוא עוצר, לא מבין בעצמו למה, כל מה שהוא צריך זה שקט ולא איזו בחורה שתפטפט איתו עכשיו. הבחורה יפה, יפה מאד, רזה, עם עיניים כחולות שאם מסתכלים בהן עמוק בפנים אפשר להרגיש בים וכמעט לטבוע בהן. היא עולה ומתיישבת לידו, מניחה את התרמיל הקטן שלה על הברכיים. הוא ממשיך לנסוע, מבט קדימה, לא מנסה לפתח שיחה. היא לעומת זאת, מתחילה לדבר באנגלית עקומה, היא תיירת מגרמניה והיא רוצה להגיע לאילת. הוא מקשיב לה ומדי פעם פוזל לעברה. המחשבות עדיין נודדות, שוב המתנדבת, החברה, הבגידה, האוסטרי, האונס בקיבוץ. התיירת מאד מזכירה את המתנדבת מהקיבוץ שבו עבד, היא גם הייתה בלונדינית עם עיניים כחולות ורזה ויפה, מאד יפה. הוא שונא אותה! שונא את המתנדבת, את החברה, את התיירת! שונא אוסטרים ושונא גרמניות! הוא מכבה את הרדיו. המחשבות מבלבלות אותו, המבט כבר לא מפוקס, הוא לא מסתכל ישר על הדרך, הוא מחפש דרך עפר בצד הדרך, לא יכול להשאר עוד על הכביש השחור. המחשבות מתחדדות, מתחברות, האונס בקיבוץ, תיירת, גרמניה. שונא גרמנים! הוא סוטה מהכביש, פנייה חדה ימינה בשביל עפר, נוסע במהירות לתוך המדבר הצהוב. התיירת מופתעת, נבהלת, הוא מגיב במהירות ונועל את הדלתות במכונית, מגביר מהירות. הוא עוצר והתיירת צועקת, מנסה להרביץ לו. הוא משתיק אותה והיא מתנגדת. הוא הרבה יותר חזק, אין לה סיכוי מולו. גרמנייה קטנה מול ישראלי קצין בגולני לשעבר. הוא אונס אותה בכוח. היא בוכה והוא סוטר לה, אם יש משהו שהוא שונא יותר מגרמניות זה גרמניות שבוכות. היא משתתקת, כאילו משלימה עם מר גורלה. הוא חוזר לכביש הערבה, מותיר אחריו במדבר תיירת גרמנייה המומה בתוך ענן אבק. הוא נוסע מהר, מזיע כולו, מחפש מוזיקה ברדיו, מנסה להתרכז בנהיגה על הכביש בשחור המפותל. בעוד פחות מחצי שעה הוא מגיע לאילת, שם הוא ינקה את הראש, ישליך החוצה את העבר ויפנה מקום לעתיד, לעתיד טוב יותר.