נפגשנו לקפה של בוקר,
בינות לעצי הדובדבן.
לבשת את שימלתך הפרחונית,
אני לבשתי לבן.
עם ליטוף הרוח,
ליטפתי אותך גם אני
חיוכך מציץ-צחור כשלג,
כשראשך מתרפק בחזי.
לחשנו את הנצח,
ידענו עד אין סוף
יד ביד לבטח
טיילנו על החוף.
וסוף.
[ליצירה]
מלודי- אני חולקת עלייך, שורות הסיום משאירות את הקורא, או לכל הפחות- השאירו אותי, עם הרשה של- שלוש נקודות, של תחושה עמומה של הרגש שהיה אמור להתעורר. בעיני הן במקומם ולבעדיהן היצירה תהיה חסרה משהו...
[ליצירה]
א. תודה לשי ולכל התגובות- גם בשמי.
ב. אני עוד הייתי מבצעת עריכה עם חיתוך כמה מהשורות- מסר, ביננו כבר התכתבנו על זה, ואני נשארת בדעתי,יש מילים שעוצמתם נבלעת בשורה בה הן ממוקמות: למשל- המילה "שיר" בבית הראשון- הייתי מורידה אותה שורה שתעמוד בפני עצמה שהרי היא- היא העניין. ועוד- המילה- "עדיף" מבחינתי ראויה, גם היא, לשורה עצמאית. ואולי זה סתם עניין של סגנון...
בכל מקרה- אהבתי מאוד את הגרסה הראשונה- כפי שכבר הגבתי עליה, והגרסה הזו- למרות שבסיסה והרעיון שלה זהים- שונה במאוד. זוהי יותר שירה בעיני (וסליחה על חוסר האובייקטיביות) ולמרות זאת ואולי- בגלל זה- הגרסה הראשונה היתה מקסימה, משהו בתמימות ובפשטות שלה נגע.
לסיום: זיכית אותנו בדיוני שירה פורים ומפרים ולהיות והיינו עדים לתהליך של יצירה אמיתית, התפתחות והבשלה.
תודה.
תגובות