רגלי
למודת הערים
ספוגת ההמון והרעש-
איך זכרה את ימי ילדותה הרחוקים
עת לרגע
יחפה,
נגע עורה
בעורו המסוקס של העץ.
אסתר אור נטובי
-
נולדתי בכ"א שבט התשד"ם, בעיצומו של החורף. נשואה באושר (לטענתו:) ) לשמואל-טובי-אור-נטובי. וזהו.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] מצויין. את פשוט שופעת רעיונות, וזה בהחלט אחד הטובים שלך. יש לי גם כמה הערות, אבל אין זמן עכשיו. מבטיחה בהמשך (וסביר להניח שב"כותבי"). עוד. [ליצירה]
- [ליצירה] אני לא יודעת אם הבנתי נכון. זה אמור להיות משל, נכון? [ליצירה]
- [ליצירה] אוי, עשית לי כל כך כואב פתאום. כמו אגרוף בבטן. אבל אולי אם כלפי חוץ זה כן נראה יותר יפה, ואולי אם אנשים אחרים אוהבים אותה יותר ככה, אחרי החורים - אולי בסוף היא תתחיל אפילו להאמין בזה בעצמה. ואולי את צודקת וזה דווקא אופטימי. העיקר שטוב לה עם זה. בכל מקרה, זאת יצירה מקסימה לחלוטין. [ליצירה]
- [ליצירה] הממ... זה מעורר הרבה מחשבות. האם באמת אנחנו כותבים כדי להפוך את המציאות למילים ולהרחיק אותה? לייפות אותה? אני לא יודעת. יכול להיות. כבר מזמן אני יודעת שיותר מדי ממה שאני רואה אני הופכת לעצמי לסיפורים כדי להתמודד. זה רע? [ליצירה]
- [ליצירה] עצוב. [ליצירה]
- [ליצירה] כרגיל- פשוט מהמם. תמציתי ומהמם. [ליצירה]
- [ליצירה] אוי, כל כך עצוב. כל כך עצוב, וכתוב בצורה כל כך מושלמת- פשוט אין מילים. זה פשוט מהמם. מקווה שתפתח בקרוב... [ליצירה]
- [ליצירה] זה מצויין ומצמרר... אז הפסדתי הרבה כשלא הייתי פה, הא? [ליצירה]
- [ליצירה] בטח זה בככל לא מה שהתכוונת לומר, אבל מה שאני הבנתי מפה, זה שאסור לבזבז את הזמן פה בעוה"ז, כי הוא מוגבל, ואת המנוחה נמצא אח"כ. רק לא הבנתי למה זה צריך להיות "עשרת אלפים", לעומת האחד שהוא אתה. שיר מעורר מחשבה ומקסים. [ליצירה]
- [ליצירה] הו, תודה שהזכרת לי, שגם אני אוכל להתמוגג עוד פעם... אין, אין עליו. [ליצירה]
תגובות