הרוח לקחה אותי.
רוח יודעת לקחת בזמן.
הבועה שהייתי נסחפה,
צבעונית ויפה,
הרחק מהכאב שהייתם לי.
נזהרת מקוצים.
נזהרת מהקרקע.
נזהרת לא לנשום
יותר מדי אוויר.
אל תאיצו בי.
אני מתחילה למצוא את הבית.
משהו עומד להתעורר.
[ליצירה]
...
הי, פתחיה -
מה נבהלת ממני? זה היה לגמרי בחיוך!
(אפילו היה שם חיוך בכותרת)
טוב, אולי כשאני באמת עייפה אני מפסיקה להיות ברורה...
ואם בא לי אני אגיד על עצמי מטומטמת! מי יכול להוכיח שאני לא, הא?
(בסך הכל, אני באמת מסתובבת פה בשעה כזאת [03:18], מה שעלול להעיד על טמטום מסויים...)
אה, וכנראה שאני גם שייכת לאותה קבוצת זאטוטים מתלמדים-מינימום שמורידים את היצירה למקום השביעי...
אז סליחה, לילה טוב, ונא לקחת אותי ברוח מחוייכת בפעם הבאה -
אסתר,
הלא מפחידה בכלל.
[ליצירה]
אאוץ'.
מזכיר לי את הצב האומלל שהסתובב אצלנו בגינה. אמנם לא פגעה בו שום אבן, אבל הכלב שלנו החליט לבדוק מה הטעם של רגלי צב...
הוא גסס כל השבת, נראה לי :(
טוב, גם יצר הכלב רע מנעוריו, מסתבר.
[ליצירה]
לא
זה מאוד פשוט -
כל פעם יש קטע של "מה היינו רוצים שיקרה" ואז קטע של מה שקרה באמת. תנסה לקרוא את זה ככה ותראה שזה הגיוני לגמרי.
לא הגבתי קודם כי זה נראה לי אישי מדי - אבל אפילו אם להתייחס רק לצד האומנותי זה מהמם.
עשה לי עצוב :-(
[ליצירה]
מסכימה עם כל מילה.
וזה בהחלט מעודד לחיות בראייה כזו.
אגב - זה מופיע בצורה דומה מאוד גם בשיר של רונית שחר: "אל תשכח שזה האור שמטיל את הצל".
ולגבי "יוצר אור ובורא חושך" וכו' - התורה נכתבה לאדם. כמו שכתוב "ויחר אף ה'" וכו' - שזה ברור שאי-אפשר להגיד שלה' יש גוף. לכן לדעתי זה גם נכתב כך. ה' יצר את האפשרות לצימצום של האור, והאדם תופס זאת כחושך, בדיוק כמו שצבע שחור הוא בעצם בכלל לא צבע אע"פ שאנחנו תופסים אותו ככזה. "ויבדל א-לוקים בין האור ובין החושך" זה פשוט להגיד את זה בצורה שהאדם מסוגל לתפוס.
תגובות