כרובי היקר שבכרובים!
בעצם כולם כאן מגמגמים.
השאלה האם ברבות השנים,
מצליחים לעלות.
והשאלה החשובה באמת,
האם תוכל מתוך הקרקור להוציא אמת חבויה ולהעיף מילים באוויר. זה תלוי בך ובמוזה ובמאורעות שיש בחייך.
אם תשאל לדעתי, אתה בכיוון הנכון, שכן השיר הזה מלא חן ויושר גדול. ללא מסכות.
אהבתי.
אני מכתירה לך את כתר אהבת דנדוש.
לא הרבה, אבל בכל זאת, כתר...
[ליצירה]
כרובי היקר שבכרובים!
בעצם כולם כאן מגמגמים.
השאלה האם ברבות השנים,
מצליחים לעלות.
והשאלה החשובה באמת,
האם תוכל מתוך הקרקור להוציא אמת חבויה ולהעיף מילים באוויר. זה תלוי בך ובמוזה ובמאורעות שיש בחייך.
אם תשאל לדעתי, אתה בכיוון הנכון, שכן השיר הזה מלא חן ויושר גדול. ללא מסכות.
אהבתי.
אני מכתירה לך את כתר אהבת דנדוש.
לא הרבה, אבל בכל זאת, כתר...
[ליצירה]
חן עגום (ומובן...)
כמעט תמיד יש את הבעיה. הפער בין הבנתם של הגורמים החיצוניים לבין הביטוי הפנימי שמתעטף לעתים במסכת מילים צפופה מדי.
הואיל והמילה כמעט באה למעט (כמעט תמיד), הרי שבשירך
המילים מכסות כמו הינומה- רק נותנות צבע אחר, קצת חיוור.
מה שלי היה סתום היה הנושא/המושא לשיר (חוץ ממך כמובן...), אבל אולי זה מה שמוסיף לחן העגום של השיר.
[ליצירה]
קול עצמותי יאמר נא
(ובנוסף לכותר)
גם אני גרור אחריך בתהיה: לא זמני הוא, רק שובב. סובב מכדי לגעת, גורר ולא קופץ.
האם הקראת זאת בנשימה רעננה?
הרבה אחוה
ראובי
[ליצירה]
[ליצירה]
אני אשתדל:
נוגה וממלא את החלל ששיר אמור למלא. (כן, זה שיר!)
אבל אני עוד רעב...
[ליצירה]
מעולה!
איכשהו הייתי חייב לקרוא את זה ממש מהר, אולי זה המבנה, אולי התוכן אולי סתם אני עצלן.
הסוף מעולה, ולא כ"כ אופטימי. מן סוף כזה של עוקץ שתופס אותך בקרביים, על הדרך הטבעית בה העולם זז, ובה מי שיסתכל אל השמש יסתנוור, ולא 'ימצא את האור'.
מהנה.
[ליצירה]
עוד
קריאה ראשונה. אני עוד מאכל. שורף את המילים כדי להתאים אותם אלי. ומרגיש שיש כאן משהו גדול ממני, משהו שאני צריך ללמוד ולא רק להחליק מעליו כמו גשם על חלון. אני פתאום מוצא את עצמי מוזאי, מלא בהשראה. אני נמשך אל תוך השיר.
האם מקרה הוא שאני מקשיב למודי בלוז עכשיו?
תגובות