פרשת "כִּי תִשָּׂא": משה בגדולתו הרבה גם בחולשתו / מוטי לקסמן

פרשת השבוע, פרשת "כִּי תִשָּׂא" נפתחת בהנחיות האלוהים למשה, המצוי עדיין על הר סיני, להשלמת המשכן, ובבחירת בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה למעצב ובונה המשכן וכליו.

דברים אלה מסתיימים באזכור נוסף לשמירת השבת, הכולל את הפסוקים אותם אנו שרים בקידוש יום השבת בצהרים (להבדיל מקידוש ערב שבת): "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא, טז–יז).

וגם בפסוק המסיים את שהות משה בהר: "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת: לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" (שמות לא, יח).

מכאן מתחיל תהליך שובו של משה מהר סיני אל העם.

הכתוב המקראי משהה את המשך תיאור תהליך שובו של משה לעם, ומספר מה קורה בינתיים בעם המצפה לשובו של משה.

העם מאבד סבלנות ודורש מאהרון שיעשה להם אלוהים במקום משה: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, א).

האם זה צריך להפתיע?

אל נשכח, בני ישראל יצאו רק לפני שלושה חדשים ממצרים, מעבדות גופנית ורוחנית, והנה המנהיג נעלם. אף אחד אינו יודע את משך הזמן שמשה ישהה בהר. בפרידת משה מזקני העם הוא אומר להם: ""וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם" (שמות כד, יד). רק בעלותו להר, מספר לנו הסופר המקראי: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (שמות כד, יח).

העם נותר ללא מנהיג שמוביל אותם לשינוי משמעותי ביותר, מכאן שאין הפתעה בבקשתם.

אהרון אכן נענה, והעם חוגג: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה’ מָחָר. וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (שמות לב, ב–ו).

לאחר שהסופר המקראי מפנה את תשומת לבנו לנעשה על האדמה, הוא חוזר לתיאור הקורה בשמים. משה מתארגן לירידה מהר סיני, ירידה  שיש בה אמנם עליה אבל גם ירידה, אנו מוצאים כאן תיאור גדולתו של משה אבל גם ביטוי לחולשתו.

נתחיל בתיאור המסופר ואת הבנתנו במקביל.

האלוהים מגלה למשה שהעם חטא: "וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, ז–ח).

האלוהים ממשיך ומודיע למשה שבכוונתו לפגוע קשה בעם: "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב, ט–י).

תגובת משה מגלה אותו בכל גדלותו: "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה’ אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה’ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ. זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם" (שמות לב, יא–יג).

משה המנהיג, אבי האומה, אינו מתרגש מהודעת אלוהים שהוא יפתח עם חדש ממשה. משה דואג לעם, ודואג  גם לשמו ולמעמדו העולמי של האלוהים. אכן, מנהיג למופת!

התוצאה – אלוהים חוזר בו מכוונת ההשמד: "וַיִּנָּחֶם ה’ עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שמות לב, יד).

משה ממשיך לנוע מטה כאשר "שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טו–טז).

הוא מגיע "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת" (שמות לב, יט).

משה כועס מאוד ומשליך את הלוחות, הלוחות שהם "מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים": "וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" (שם, שם). 

משה מנתץ את הלוחות שקיבל מאלוהים!

תגובה זו מעוררת התייחסות פרשנית רבה.

נקודת המוצא בתלמוד הבבלי היא שהאלוהים הסכים לשבירת הלוחות: "ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו, שנאמר: 'אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ' (שמות לד, א) ואמר ריש לקיש: יישר כחך ששיברת" (בבלי, שבת פז, א).

ובתלמוד הירושלמי אף מרחיקים לכת וטוענים שאלוהים צווה על משה לשבור את הלוחות: "תני רבי ישמעאל הקב"ה אמר לו שישברם שנאמר: "'וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתּ' (שמות לד, א), אמר לו יפה עשית ששיברת" (ירושלמי, תענית ד, סח טור ג). בירושלמי אף מתארים עימות בין אלוהים למשה: והיה משה תופש בטפחיים והקב"ה בטפחיים וטפחיים ריווח באמצע כיון שעשו ישראל אותו מעשה ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה וגברה ידו של משה וחטפן ממנו" (שם, שם).

בכל אופן, עד עתה לא קיבלנו הסבר לסיבת המשבחים את שבירת הלוחות.

שואל הרב יעקב הלוי פילבר (אתר כיפה, י"ז אדר תשס"ו): "מה גרם למשה לבסוף כן לשבור את הלוחות? והוא מבאר "לכאורה משה יכול לנהוג גם אחרת: לא לרדת עם הלוחות, או להניחם על ההר ולהשאירם שלמים אצל הקב"ה, אם לדעתו אין ישראל ראויים ללוחות, ואם החליט לשבור אותם, היה עושה זאת עוד בעודו בהר ברגע שנאמר לו שישראל עשו את העגל. אבל משה אינו עושה לא את זה ולא את זה, אלא יורד מן ההר עם הלוחות, ורק כאשר קרב אל המחנה וראה את העגל והמחולות, חרה אפו והשליך מידו את הלוחות ושברם תחת ההר. [אם-כן] מה גרם למשה לבסוף כן לשבור את הלוחות?"

תשובות אחדות לכך:

ה"אלשיך" מסביר שאם החוטא מתעצב על חטאו יש תקווה שישוב ויתקן, אך השמח בעוונו אבדה תקוותו חס וחלילה. "על כן כאשר הוגד לו מפי הגבורה (על עשיית העגל) לא הוגד לו היותם שמחים ובלתי מתחרטים על עוונם, על כן לא חרה אפו מאוד, אך בראותו העגל ומחולות, שהיו שמחים – אז חרה אפו". בדרך דומה מסביר הרמב"ן: "בראותי אתכם משחקים לפני העגל לא יכלתי להתאפק ושברתי הלוחות" (רמב"ן לדברים ט, יז). בדרך זו דומה הולך גם בעל "עקידת יצחק" (שער חמישים ושלש) ומוסיף : אמנם שמע מהקב"ה שישראל עשו עגל, אך משה לא חשב שהדברים כפשוטן אלא שמא עשו דבר מגונה שהקב"ה כינה אותו "עגל מסכה", או שחשב שלא כולם היו בחטא, וגם שמא עד שיבוא אליהם כבר יחזרו בהם, עד שבא אצלם ונוכח לראות שהדברים כהוויתן. ואז הבין שאין הם ראויים ללוחות.

במדרשים אנו מוצאים שבח למשה שלא רצה להרשיע את בני ישראל: "למה הדבר דומה? לשר ששלח לקדש אשה עם הסרסור הלך וקלקלה עם אחר. הסרסור שהיה נקי מה עשה? נטל את כתוּבָתה, מה שנתן לו השר לקדשה וקרעה. אמר מוטב שתדון כפנויה ולא כאשת איש. כך עשה משה כיון שעשו ישראל אותו מעשה נטל את הלוחות ושברן כלומר שאלו היו רואין עונשן לא חטאו, ועוד אמר משה מוטב נידונין כשוגגין ואל יהו מזידין" (שמות רבה, מג, א).

ובמדרש אחר: "אמר לו להקב"ה לא היו יודעין מה היו כתוב בהם, דבר אחר, וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם, ראה שאין לישראל עמידה וחבר נפשו עמהם ושבר את הלוחות. ואמר להקב"ה הם חטאו ואני חטאתי ששברתי הלוחות, אם מוחל אתה להם אף לי מחול שנאמר: "וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לא–לב) . ובדרך זו הולך הנצי"ב שכתב: "משום שרצה משה לשבור את לב העם ולהסעיר דעתם, בראותם אשר משה משבר לעיניהם (את הלוחות שהיא) סגולה נפלאה כזו ויהיו נעצבים עד שלא ימצאו ידיהם למחות על כל מה שעשה שנשברה לעיניהם סגולה שאין כמוה בעולם". גם ה"משך חכמה" מסביר באריכות ששבירת הלוחות על ידי משה היתה מעשה חינוכי של משה, לחנך את הציבור.

עד כאן דברים בעקבות דיונו של הרב יעקב הלוי פילבר.

דיון מעניין בפרשה זו מעלה אליה ליבוביץ: "כדי להיות עם חופשי וריבוני יש לנטוש את הסמלים של העבר. אומה חופשית היא אומה ללא סימבולים פיזיים. הריבונות, החופש והזכות להם מסומלים רק בצורה רוחנית [...] חפצים, בניינים – הם עגל זהב [...] איש כזה אינו זכאי ואינו כשיר לקבל לוחות שהם 'מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים'" (אליה ליבוביץ, "יישר כוח ששיברת", דבר 20/09/1998).

ואני, באותו כוון מעלה דבר נוסף.

גם הלוחות, אפילו היו "מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים", עדיין הם דבר מוחשי. והנה מעשה העגל מבטא סגידה לביטוי מוחשי של האלוהות. ואם משה לא היה שובר את הלוחות, הוא היה נותר עם מרכיב מוחשי (לוחות הברית) שמועדף על מרכיב מוחשי שני (העגל). כלומר, משה מבין שהעם עדיין לא הפנים את המשמעות המופשטת של אלוהים, לכן בשלב זה גם הלוחות טוב ששוברו.

בכל-אופן, גם במעשה זה מתגלה משה בגדולתו.

לאחר שבירת הלוחות פונה משה לטפל בעגל הזהב: "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות לב, כ).

שני חלקים בתגובה זו: א. שריפת העגל וטחינתו. מעשה נכון בבחינת ביטוי שאין כוח כלשהו בעגל והוא חסר כל ערך. משה נוהג שוב שמנהיג שיודע גם להצביע על השלילי, המיותר והמזיק.

ב. בחלק השני הוא משקה את בני ישראל במים עם אפר העגל. חלק זה בתגובה מעורר תמיהה, מה המטרה? פרשנים שונים רואים בכך כעין אמת-מבחן לבני ישראל, כלומר בני ישראל ישתו ומי שיחוש בבטנו, סימן הוא שחטא במעשה העגל (יונתן, רש"י, ראב"ע, רמב"ן וריקאנטי בפרושם לשמות לב, כ). רמב"ן מוסיף פירוש נוסף: "והנה רצה לבזות מעשיהם, טחן האלוה שלהם והכניסו בבטנם שיוציאוהו ברעי ובצואה" (רמב"ן לשמות לב, כ).

אם אמנם זו מטרת שתיית המים עם אפר העגל, אפשר לראות בכך תפקוד נכון של מנהיג, שאינו רוצה לפגוע באלה שאינם אשמים.

בשלב הבא פונה משה אל אהרון אחיו ומבקש הסבר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה" (שמות לב, כא). במלים אחרות, המנהיג אינו מתעלם ממעשהו הבלתי תקין של אחיו, וזה לזכותו של משה.

עם-זאת, לאחר תשובת אהרון שיש בה התחמקות מאחריות (שמות לב, כב–כד), אין התייחסות של משה. זאת כבר אינה גדוּלה.

כעת אנו מגיעים לתגובה נוספת של משה: "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה’ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ" (שמות לב, כו–כח).

תגובה אלימה ביותר!

האם זה לא מזכיר את תגובתו של משה בהרג המצרי שהכה את העברי (שמות ב, יא–יב)? והאין גיוס בני לוי אינו מזכיר את תגובתו האלימה לוי האיש (יחד עם שמעון) בפרשת דינה (בראשית לד, כה–כו)?

כלומר כאן מתוארת תגובה אלימה, ללא משפט, וזאת לאחר שמשה "מנע" מאלוהים לבצע הרג (ראה לעיל)!

יתר על-כן, גם לאחר מעשהו האלים פונה משה אל אלוהים: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה’ אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם. וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה’ וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, ל–לב).

כלומר, משה שוב מתגלה בגדולתו, מנהיג שדואג לעמו כאב רחום.

אבל מעשהו האלים אינו גדוּלה, אנו רואים בכך ביטוי לחולשה!

כי מה נפשך, לא רק שלא נוהל משפט, לא רק שהיו נסיבות סבירות למעשה העגל, אלא וזה החשוב: מעשה אלים כזה, הרג של שלושת אלפים מבני ישראל אינו תורם לחיזוק אמונה. מעשה כזה נוטע פחד בעם. ופחד אינו בסיס יציב לאמונה אמיתית.

אכן, במעשה זה מתואר משה בחולשתו.

אבל בצד חולשה זו ראינו בפרשה זו ביטוי רב לגדולתו של משה המנהיג והאישיות!!!

אכן משה מתואר כמנהיג וכאדם!

ומה נאמר על מנהיגינו היום? בחולשותיהם אנו חוזים מידי יום, אבל גדוּלתם, אם-היא קיימת בכלל, היא נסתרת...