שעטנז רגשות מתמוסס בדמי,

מכלה את האור הניגר מעיניי.

נושק לשפתיי החתומות מקור,

מקווה לינוק מהן קצת שחור של חיים.

עיניי איבדו מבטן,אבדה רכותן,

הן אינן העיניים שראו אז אותך.

כי את ארגת בי את סבך הכבלים,

שסרגו לבבי את שעטנז הימים,

של רגשות הכאב,הצער והשחור,

עם האושר,הטוב,השמחה והאור.

הכבלים שכלאוני בסורג אהבה,

עם מנעול ובריח שחור של כאב,

ומפתח אחד,יחיד ואדום,

שאבד תחת כל הים הכתום,

משקיעה מדומה של עיניי הסתומות,

ונחת לו בלב מעמקי המצולות,

מפתח אהבה שקורא לי בקול,

ואני מחפש,מקווה שיכול,

למצוא את אשר ראתה נפשי,

את מפתח הלב,הטמון בצללים,

הוא יפרום את הקשר החזק,האפור,

שחורק בתוכי וחופר בי הבור,

הוא יכניס את האושר,יסלק את השחור,

ושפתיי תלגמנה מן הנפש בקור.

תקבלנה קצת חיים חזרה מן הקבר,

ויפיקו את הטוב הנמצא מן השבר.

וישקו לידייך החמות,החולמות,

ללכת,לברוח מעיניי הפחומות.

אך אני הִשְתַנֵתי,בעל כורחי,

חזרתי מסוּר השְחור,הארי,

קיוויתי שתראי,שתאהבי חזרה,

אך קיבלתי כאב,שחודר הכרה.

כאב ששובר את ליבי הפעוט,

שנשם את שפתייך,בלב הלילות.

נכתם הרגש הכואב בי מכל,

האהבה הרועמת,שצורחת בקול...