שר בפני שערים נעולים,

מחכה שיפציע האור דרכם.

הקץ שוב קורא לי לשוב אל בוראי,

מאזין למזמור,משווע לדם.

שוב חוזר הניגון, שגומר את הכל,

שוב יורדת עלטה על ליבי העזוב.

אכול מאכזבה ,כמו וילון נגוס עש,

מפַרפֶר בין חיים, לשחור וכאוב,

יוצר מעגל של עלים מסביבי,

שינוחו איתי כשאחזור אל הגן,

שארגיש שם בנוח, כמוהם בשלכת,

רק איתם ארגיש שייך, מכאן.

איה הייתם חבריי הטובים?!

איכה נעלמתם כל יודעי ליבי?

דאוב ונגוע אני מפצעיי,

רואה נסתרות מעיני הצרים.

שרוצים להרגני לפניי,

לרוקן ראשי מפחד,

לארוג בנפשי עוד מנגינות עצובות,

ורקוד ירקדו ממנעמיה...

ישֹבע ליבם, כי טעמה לם נפשי,

וחבריי יביטו בגוף משותק,

יעקלו מראותי, את אישוני הריקים,

שנשפכו ממימיהם, אל נהרות הזהב.

שזורמים מזה שנים ממכאוביי,

ששותקים בקול זועק שלא נשמע,

מחלחלים אל כל פרצה בגופי,

וממלאים בצער את עיניי,

וחבריי, יענדו את צערי כי הביטו בשחורים,

בבורות הפעורים, שנשקפים לפניהם,

יראו בפניי מבטים של אימה, של פחד נעוץ,

כי הם חבריי, יודעי סתרי קירות ליבי...