רשות הדיבור לה'
שתתן
ותקח
ותשכיבני לישון לפניך
ותשימני
כעולל מתרפק
וצוחק
ועובד אותך
ויונק אותך
מתוכו
כשיגדל ויהיה אני
תחת כנפיך
פורש את שלי
קשור אותן
ברצועות של ראש
ותשכיבני לישון לפניך
יאיר
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] כיף! הבטחתי לעצמי וללוחציי שאקרא, אז קראתי, וחייכתי כל-כך רחב: וווווווווווווווואאאאאאאוווווו! Bigger than life! מי שלא קרא, שיקרא עכשיו. יעשה לכם את השבת. [ליצירה]
- [ליצירה] זה מקסים! [ליצירה]
- [ליצירה] לא יעזור. אלא אם כן נהגה את המלה נחת במלרע צרפתי. לא משנה. ברוך הבא. [ליצירה]
- [ליצירה] תודה למגיבים. ותודה לדוסים-הספקנים שהודיעו לי באישי על הצטרפותם למועדון. ותודה לרעות לוי על התיקון הלשוני ששלחה לי באישי. ותודה לקב"ה, הקב"ן הגדול, שברא אותי ככה. אני מקווה שלא התערערו היחסים שלנו בעקבות הפנייה מאמש. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה. [ליצירה]
- [ליצירה] חמוווווווווווד!! חיוך על-הלפני-צהריים. [ליצירה]
- [ליצירה] חמווד... איזה סוג אני? [ליצירה]
- [ליצירה] מכיר את התחושה. מתוארת יפה. חייב לומר פה שאני לא מסכים עם תום. "חווית החורבן והגאולה" שהיא מתארת לא יכולה להחליף את האבל על בית המקדש. זאת אומרת - ברור שברבדים מיסטיים,מופשטים, השורש של כל הטראגי בעולם הוא אחד, אבל ברובד אקזיסטנציאלי (=קיומי) אני לא מקשר בין הצער שלי, נגיד, על חבר שמת, או בחורה שזרקה אותי, או אבדן של כסף, לאבל על חורבן בית המקדש, שלא ראיתי בחיים, ושהתיאורים של דם הקרבנות שהגיע לגובה הברכיים בעזרה בערב פסח לא ממש עושים לי את זה. זה קצת "איזי לייף" להגיד לעצמי: וואללה, לא מדבר אליי בית המקדש? לא נורא, ניזכר בכל ההתבאסויות שהיו לי בחיים, וזה בעצם אותו דבר. יש משהו כן ואמיתי לשים את הדברים דוגרי על השולחן ולומר "עזובותי בית המקדש". ומאידך, יפה בעיניי החלטתה של הכותבת לא להשלים עם המצב שאצלה "הכול אטום", ולבכות. [ליצירה]
- [ליצירה] ומנגד: נעול על זרועך וחג כשיכור ולפתע - פנייך נשקפים בי בוחנים אותי באימה לו יכולתי הייתי נד לאחור להחזיר בך עלומים שאינם יודעים המתנה. [ליצירה]
- [ליצירה] אח, איזה שיר נהדר... ליצוק אותו לקדרה, כמו מרק חם וטוב ולגמוע לאט לאט. אפשר גם להתכרבל עם השיר הזה בקור הסתווי. אה.. פשוט כיף. רק יש לי כמה השגות על הניקוד. סתם... [ליצירה]
תגובות