רגעי אביב 2
ניצן ופרח
-
אני בן אדם. הפתעה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] לסוף הזה לא ציפיתי... נהדר, איך שהוא משתלב עם ההתחלה. בכלל, טוב לראות אותך פה, שוב. [ליצירה]
- [ליצירה] קצת מוזר, כי במקור זו נבואת פורענות וכאן את הופכת את זה למשאלת לב.. בדרך כלל כאשר מוסיפים שיבוץ המטרה היא לקשר את התחושה מהפסוקים עם התחושה של השיר, וכאן זה בעיקר יוצר תחושה מבולבלת. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה, חוץ מהבית האחרון. זה מפריע קצת שאת חוזרת פעמיים על המילה דם. [ליצירה]
- [ליצירה] מאמר מרתק! תודה, אמילי, החכמתי רבות. [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי כל כך! זה קצת לא ברור, אבל הפטנציאל מדהים ללא ספק. [ליצירה]
- [ליצירה] יותר מדי זמן שלא בכיתי מסיפור. תודה. [ליצירה]
- [ליצירה] חמוד!! ( ; [ליצירה]
- [ליצירה] יפה. הזכיר לי סיפור שאולי אני אכתוב פעם.. האמת, אני לא שמתי לב שיש לה בעיה בעיניים, כי יש שם קוים עגולים בפנים, ויש לה יותר מדי הבעה בשביל עיוורת. [ליצירה]
- [ליצירה] זה ממש מתאים. [ליצירה]
- [ליצירה] מוכר וכואב. התחברתי מאד לנושא של כאב השכחה (שכואב הרבה יותר מהזכרון) קשה שלא ליפול לבנאליות כשעוסקים בנושא שכל כך הרבה נכתב עליו, ואמנם בשני הבתים האחרונים השיר נשאר בגבולות המוכרים, אך בהמשך הוא מתרומם משם ומצליח להפתיע ולרגש. אני חושבת שהעוצמה של השיר היא בבתים האחרונים שלו וניתן לבנות מהם שיר מלא. (לצמצם את הראשונים, ולתת לאחרונים יותר משקל.) מה דעתך? לגבי התוכן: כפי שכתבתי, הנושא קרוב ללבי מאד. גם אני מוצאת את עצמי בחרדה מהשכחה, מוודאת שאני עדיין זוכרת את צורת ההליכה, את החיוך ואת צליל הקול... אבל אני לא מסכימה עם השורה האחרונה. העובדה שאנחנו שוכחים לא מוחקת את קיומם של אלו שהיו. זה לא הזכרון שמשאיר אותם, אלא עצם העובדה שהיו, שקיומם השאיר את רישומו בעולם גם אם אנחנו, מכח הגזירה, שוכחים ולא מודעים לו. [ליצירה]
תגובות