[ליצירה]
נשמע שזה פונה למשהו, כך שזה לא ממש מונולוג, אך זה קצר ומרוכז, בכמה מילים אלו את מעבירה תחושה ברורה שגורם לך זה/זו שעומדים מולך. מעניין מה אומר הרצון שלך להתעלם(?) ולעצום עיניים כדי ללמוד תורה עוד 12 שנים.
אני יודע, יתכן והשיר כלל לא נכתב ממקום אישי אלא כפרשנות מדרשית-פרוזאית לסיפור כה עשו חכמינו על רבי עקיבא ורחל שאחרי 12 שנה היא שולחת אותו לעוד 12 שנה, אך, אם אני צודק, אז לא הבנתי מה ניסית להגיד פה. אשמח להסבר.
[ליצירה]
את משפט הכותר וכן השיר שבא אחריו כתבתי בדרך לפגישה, המשפט אמנם נשמע נעים, נשמע מנחם, אך, יש בו גם מן המרירות, פגישות הן אמנם מתוקות, אך, הן דינים מתוקים. דין הוא דבר קשה, דין הוא בירור, בפגישות, אני מרגיש שהאישיות שלי מתבררת, אני מגלה מי אני ומה מתאים לי והתהליך הזה של הברור- של הדין מכאיב, הלב נפער, הדם נוזל והתחושה משכרת, האהבה משחקת בנו (דו משמעות!), היא מריחה דם טרי, היא יודעת איפה חם, איפה יש מה ללקק, מה ללהק, אנחנו מובלים בתווך, בסוף כל הברור הזה עוד נמצא מנוחה בנפש אוהבת ותומכת. בינתיים זה קשה, זה כואב, אך, אני בוחר בזה, כי סוף סוף, האהבה מתוקה למרות הכאב.
[ליצירה]
איך רק תגובה אחת?
משתפך,
זה פשוט מטריף את השכל הכתיבה הזאת שלך, משתפך מזה, זה כפי שאת כותבת כמגע פרפר בכנף אור, או משהו בסגנון, ןבקיצור פשוט מקסים.
תגובות