[ליצירה]
שיר מעניין מאד
יש פה אמירה שלובשת צורות חדשות בכל משפט.
[הערה קטנה, במשפט הרביעי מהסוף- "לא היינו בודדים לבד", לדעתי, זה מיותר להכפיל את השורש בד"ד, תכתוב, 'לא היינו לבד', או 'לא היינו בודדים', וכבר המשפט הבא מפרש במה לא הייתם בודדים- (את אומרת גם אחרים בודדים), מקסימום תכתוב, לא היינו בודדים בבדידותינו, אך בודדים לבד, נשמע לא טוב.]
[ליצירה]
זו קינה עמוקה בבחינת מדרש של עשיו על 'גורלו' ויחס אביו אליו, אביו העיוור לא רואה אותו, אולי חושב שהוא רואה בו משהו אחד ומגלה אצל רבקה יחס אחר אליו, כמובן , לא רואה אותו כדי לברך אותו, אך אני שומע מהשיר שלך שלעשיו יש כאן טענה שהוא לא רואה בו את מה שהוא- הוא הוא, מייצג את האנשים הקשים, העקשים, כמו יצחק עצמו, הבן המורד, הכופר- הוא כמו אביו, אך אביו עיוור מלהכיר בכך. הוא מנסה להפנות את צומת לב האב לשקט שבחוץ (יתכן, השקט שמחוץ לעיניים העיוורות) בחוץ בורות ריקים, נשברים, אפילו למלאכים לא נשאר מה לבכות והם -אלה שסימו את עיני אביו בדמעותיהם, יבש מעיינם. כעת השמיים מלאים עיניים עיוורות, יבשות של מלאכים.
עישו שואל את אביו- מי אמר לך בכלל שככה מוכרחים?
הוא מנסה בכך לכפור בעקשנות שלו ושל אביו, יש כאן התפכחות, המובילה לאמירה- אני כופר עייף וככזה אפשר כבר להביע בקול את השתיקה שבחוץ, את ה'הינהון' כביכול של הבן הטוב הקונה את אביו בציד פיו וכעת אומר את כל אשר על ליבו ברגע של פיקחון הקורא גם לאביו לפקוח את עין דעתו. ההקבלה בין הידיים הריקות בסוף השיר לבורות הריקים בתחילתו מדגישה את טענת הבן שאין בעצם מקור שאיבה, אין מעיין חיים, אין לך ממה לתת,( לפחות לו לבן אובד כמותי).
חווית הפסימיות בשיר נורא קשה, אם כי כנה מאד. מאפשרת היזדהות, בהלך החיים המצוי לצערינו כיום- פער בין בנים לאבות, בנים המראים לאבות את פרצופם במעשיהם שלהם.
בקיצור הדס, השיר חזק ומורכב. אני לא בטוח שדייקתי. רק כמה מחשבות שעלו בעקבותיו. ועוד לא דברתי על מה שמחבר אותך לדמות הזו של עישו הזנוח, הרדוף על ידי חז"ל. מעניין באמת ומובן.
תגובות