למה לכלוא את עצמנו
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] בפוטושופ, אבל בלי אפקטים... [ליצירה]
- [ליצירה] לפחות עדיף להיוולד באמצע התמוז (או בהתחלה) ולא משהו עבוב יותר... גם אני מחליף ספרה השבוע, אבל האמת, לא הקדשתי לזה הרבה מחשבה, כנראה קטע של בנות, אבל בכל זאת קטע נחמד. אגב, מספרים שלאחר משא ומתן מייגע עם כותבי עתידות של בזוקה, הם הסכימו לספק הארכות לתחזית הקודרת שלהם, והיום תמורת מחיר סימלי, אפשר להגיע לירח לפחות עד גיל 30, כך שעוד יש בשביל מה לקום בבוקר יומולדת שמח לך ולאנשי התמוז באשר הם [ליצירה]
- [ליצירה] כבר מנקודת המוצא של הסופר המלחמה הייתה אבודה לא? מה שנפלא זה שמראש האביר היה תמיד מלא באשליות, ולכן המלחמה אינה אבודה מראש, כי העיקר זה לצאת אליה ולאו דווקא לנצח... בכל מקרה נצלו את הימים האחרונים של הדכאון כי כשנכנס אדר אז כבר חייבים לשמוח.. [ליצירה]
- [ליצירה] הכל על המחשב בפוטושופ אבל בלי הרבה אפקטים, בעיקר מריחות ומברשות שונות [ליצירה]
- [ליצירה] בתור מי שהיה לו רומן ארוך ורב תהפוכות עם "עטרת ראשי" אני יכול רק להזדהות. אם כי לגברים הרבה יותר קל- בסוף ממילא מקריחים והרומן חייב להסתיים... [ליצירה]
- [ליצירה] זהו. קלעת בול. ועוד שמונה פעמים. מצויין אולי הייתי מוותר על האחד לפני אחרון, קצת בנלי. אבל הדימויים של חוט ברזל, כספית- איזה דיוק. היציבות מתוארת בכל הבתים בעיקר בחסרון שלה. אולי כי שכהיא נמצאת היא- כמו השקט- לא מורגשת. אולי הרגש בהגדרתו הוא חוסר יציבות. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים. שנית- הארה כללית: אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית. ונעצר. כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'. ולשיר עצמו: יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים. שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב. שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים. שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב. מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע: נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר. הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות. עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה? אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה. ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי "אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת לחוות את עצמך לדעת." שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת. לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף (אולי האחר?) הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה. סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן. הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר). אבל שוב, סך הכל שיר נפלא בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב" ובלי שום ירקות מיוחדים, נביש [ליצירה]
- [ליצירה] אם עוצרים דקה לחשוב על זה, כל הרעיון של לעשות איזשהו מאמץ כדי שאנשים וורטואליים יכתבו לך "וואו" הוא די מגוכך. אבל עם זה עושה למישהו טוב אז למה לא? ככה שאתרי כתיבה כאלה מוקידים שתי ציפורים במכה: גם במה פתוחה ליצירה ודיון, וגם פורום להרחבת האגו. שיהיה בכיף, לא צריך להצביע על זה כל היום שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] מודה אני למדור ה"יצירות אקראיות" שזימן לי מפגש חפוז עם ידיד גמוז, כי כל המיקרים הם מאיתו יתברך ויש בזה גם כן סדות גמוזים והעניינים ידועים ומבוררים ליודעי ח"ן ולאנ"ש ויעויין שם מה שכתבנו באריכות ודו"ק ובאשר לפיהוקיך, כבר ידוע מה שנינו שהבטלה מביאה לידי שיעמום ומה שפירש רש"י על אתר שעמום- שגעון, ורק משיגיונות אפשר שיהיו נכתבים מזמורים נאים כמש"כ "שגיון לדויד" והדברים נפלאים ויקרים מפז רב ועי"ש ודו"ק [ליצירה]
- [ליצירה] כל כך מתחבר לזה , כל כך היתי בחוויה הזאת... ניפלא להיזכר... [ליצירה]
תגובות