אני לא רוצה לקלקל את החגיגה. באמת שלא אבל באותה הנשימה שאני מנופנף בידיי בשביל להסביר את עצמי וזה נובע מחוסר היכולת של מוצא פי לדבר בשפתו הטבעית ומוכרח הוא להיתרגם לשפת הסימנים. והצורך להתבטא, גם בפה סגור, יוצרים אצלי איזו שלומיאליות לא נעימה וכך יוצא שאני מעיף איזו צלחת בייגלה וגם שופך על איזו גברת מיץ ועוד ועוד דברים מביכים, מביכים עד כדי כך שאני מתבייש לשתף אתכם בהם ובטח לא להעלות אותם בכתב. ובסוף אני פותח את פי ומבקש סליחה וכולם מהנהנים בראש לחיוב. זה לא קורה בד"כ, בד"כ הם מהנהנים לשלילה. אז אל תתקרבו אליי מדי, אני לא לוחש את דבריי אני צורח אותם בקולי קולות כך שגם בסוף החדר ישמעו אותי, אז באמת אין צורך להתקרב ובכלל אני נתפס קצת אלים באירועים מהסוג הזה. בכל אופן אני מעריך מאוד את פועלו של האיש, המשורר... נתן יונתן אין לי שום כוונה להשתתף בפולחן אישיותו. לא. גם כך משוררים זקנים תופסים את הבמה די והותר ואפילו אחרי מותם. לפעמים בעיקר אחרי מותם. הם לא פעם שוכחים שהמדרגות שמובילות לבמה משמשות גם לירידה ממנה. אז באמת עם כל הכבוד למשוררים ידועים ובעיקר לזקנים שביניהם, אני גם רוצה קצת תהילה ולא רק להעלות על הבמה אחרי מותם בכדי להספיד. עקרונית אני שמח על כל משורר ידוע שהולך לעולמו ואם בשיבה טובה אני אפילו שמח יותר. אחרי כל מוות של משורר ידוע אני מקווה שהמקום שהתפנה מיועד לי, לא רק לי, אבל שאני ואחרים נוכל להישאב אל תוך הוואקום שנוצר אחרי לכתו. וכי אני לא משורר, אני לא ראוי? הם את שלהם כבר עשו וגם אם יזכו בעוד מספר שנים אז אני מסופק אם הם יעשו זאת טוב יותר. אבל אני, אני עוד יש לי לאן לשאוף... שאני רואה התקהלות גדולה סביב המשורר המת אני מתרגז – רבותיי תקרבו את האוזן קרוב יותר אל פיו של המשורר עוד קצת, עוד קצת. רבותיי זה לא יעזור. לא. הוא את שלו כבר אמר ואין לו שום רצון להוסיף על זה. עזבו אותו לנוח על משכבו בשלום ואתם לכו תפתחו ספר של האישורר. אם כבר להתגודד אז רצוי סביב משורר חי ובועט ואל תפנו לו את הגב כי אתם עלולים לחטוף בעיטה בתחת. יהי זכרו ברוך.