ואז
כשהגעגוע גואה
כשכבר כל כולי רוצה
משתוקקת
כמהה
אני פותחת בצעד נחוש
הישר למטרה
ו
מתאדה
כיסוף וכישוף
-
איזה פלא טומן בחובו הרגע הבא?
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ראשית, תודה על התגובות, ושוב איה אני מסכימה עם דברייך, עדיין לא מסתדר לי. אני חושבת שמשהו ב"מתאדה" לא נכון לי וכל כך לא מעביר את הרגשתי... אני צריכה לחשוב על זה עוד. [ליצירה]
- [ליצירה] שיר יפה...דווקא לדעתי המתאדה זה מעיק על העלמות על שבירה על כישלון הבושה שאחרי הכישלון שאדם רוצה להעלם ולדעתי זה עיקר העוצמה בשיר.. [ליצירה]
- [ליצירה] שיר שמסתיים חזק אך יש בו חולשה רבה. כתוב יפה. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה, דרך ההבעה דומה לשיר הקודם שלך. דרוש, לעניות דעתי, פיתוח של השיר, הוא חסר משהו, אבל מלא בפוטנציאל... [ליצירה]
- [ליצירה] --- כגודל הציפיות כך גודל האכזבה, דרך הבעה יפה! [ליצירה]
- [ליצירה] אמת, אך זו לא היתה כוונתי, חסרה לי מילה ואולי אתם תוכלו להעלות לי אותה ממעמקים.. אתה מכיר את ההרגשה שאתה הולך נחוש למטרה, כל כולך רוצה בטוח ושועט קדימה, ואז, שניה לפני קו הסיום, נסיגה....? [ליצירה]
- [ליצירה] סיום מפתיע קצת ומשאיר את הריק שעליו את כותבת בשיר אפרת [ליצירה]
- [ליצירה] התענוג מבטל את הרצון כל חיי המתנתי לזה הרגע ואז כשהגעגוע גואה,וכל קרבי בשמחה ירונו כשכבר כל כולי רוצה,ואש בעצמותיי משתוקקת כמהה לתענוג המצופה אני פותחת בצעד נחוש הישר למטרה ,אצה רצה, והנה סובבת דלת, ונפתח עוד חלון, ו.. מתאדה, כי חוק הוא, התענוג מבטל את הרצון... [ליצירה]
- [ליצירה] המממ... שתיקה זה טוב... תודה. [ליצירה]
- [ליצירה] הצחקת אלדר. הצחקת. [ליצירה]
- [ליצירה] תודה נועם. [ליצירה]
- [ליצירה] תרשי לי זהירות שביר לחרוג ממנהגי (שלרוב מקבל את תגובותיך בשתיקת הבנה והסכמה קלה) הפעם אני בוחרת בלהגיב, אולי אפילו לחלוק. (בנחרצות..) "כשהלב פועם לו מסתובב, מתגלגל, רוכב תחת אצבעותיי" את באמת לא מכירה את ההרגשה הזו, בה מרוב ציפיה, כמיהה, השתוקקות, עומס רגש, הלב כמו מקבל חיים משל עצמו, משתלט בברוטליות על כל ישותך, עושה בך כרצונו ללא כל יכולת שליטה ולו הבסיסית ביותר?.... "יורה את שאריות ביטחוני העצמי ומפספס" גם את זה קשה לי להאמין שלא חווית אף פעם, זה משהו בסגנון "הצ'אנס האחרון", כמו תגובת נרדף שהגיע למלכוד ולדרך ללא מוצא, זה לנסות ללכת על כל הקופה כמו מתאבד שיעי, ולא משנה מה תהיינה התוצאות, יריות אחרונות של נסיונות בשם איזשהו כח עלום קיים/לא קיים עמוק בפנים... ועכשיו למה שצרם לי ביותר- "אתה מוכר" מוכר? אני חושבת שיש כאן מצד שי חשיפת רגשות בצורה כל כך חזקה ואפילו די יוצאת דופן ונדירה, "מוכר" זה נשמע לי יותר ניסיון שכנוע למשהו שה"משכנע" לא בדיוק מאמין בו בעצמו או מבין אותו לעומק. כאן אין כאן ולו צל של "מכירה" בעיני. יש כאן שיתוף די מקסים, וכן, הוא מצליח לעבור ורק בגלל שהוא כל כך אמיתי. והכי הכי חשוב (ושי, תפנים!) בשום פנים ואופן, אבל בשום פנים ואופן, (מספק נחרץ מצדי?) שלא תעז "לקפוץ" שפה. זה מה שעושה את סגנון הכתיבה הנוכחי כל כך מיוחד, הפשטות שבו, המילים הכל כך אנושיות, הלא מתיימרות, המקום האמיתי הזה שיודע להפוך גם מילים פשוטות לצרור יקר, השילוב בין אמת לרגש שלעולם לא יכול להוליד מילה זולה. היכולת שלי כקורא להתחבר לדברים בלי לפצח קודם את הצופן הגנטי... פשטות מבורכת. אני מאוד אוהבת אותו. גם את יתר האחרונים שלך שי. תם טקס מגילת העצמאות. כיסוף. [ליצירה]
- [ליצירה] "לחמור שאני".... חמור שלא חמור חושב שהוא חמור, אוי אוי אוי, הכל בראש שלנו!!!!!!!! פרדוקס עצוב השיר הזה שלך. [ליצירה]
- [ליצירה] אמן... משמח. [ליצירה]
- [ליצירה] צביטה בבטן, רשרוש בלב, גוש בגרון דמעה בעין. אתה פלא רסיס. אתה פלא. [ליצירה]
- [ליצירה] איזה חמווווווד אני מתמוגגת כמו בת טיפוסית. נבראתי לכינורות דביקים ש אהמ אהמ, מתעשתת, כתוב נפלא. ( ; אתה משו אתה! [ליצירה]
- [ליצירה] וווווווואאאאאווווווו! נותרתי חסרת מילים לחלוטין. כל כך מדהים, כל כך אמיתי, כל כך ... כואב.. [ליצירה]
- [ליצירה] אני יודעת הסולחה כבר נעשתה אבל למרות זאת... אני מסכימה עם הררית לגבי נכונות מקומן של יצירות מסוג זה. כן, משהו בתוכי עצוב שהן נולדות ממקום אמיתי ומצד שני משהו בי מאוד שמח שהן יצאו מהמקום הזה שמערבל בתוך הבטן לאוויר העולם ובכך הביאו הקלה מסויימת לחושב/כותב וצד נוסף, אין לי ספק שהן מעוררות מחשבה רבה אצל הקורא וגורמות לחשבונות נפש, חיזוקים, נחמות, אז שוב תודה גאון לא מבוטל שכמותך. [ליצירה]
תגובות