התעלמתי כי
גם אתה
לא
ניגשת לא
אמרת
מ י ל ה
שתקתי כי
גם קולך
לא
נשא
שמי לא
נשמע
ופתאום
התעוררו
לחיים זכרונות
נשכחים ואולי
עוד דברים
שרציתי
לשכוח ואולי
רק פסקו
מספר
[ליצירה]
הייתי כותבת זאת כך:
"מעולם לא הבטחתי לך דבר:
לא את שקיעת החמה ולא את תקומתה מדי בוקר
לא את לא את יום האתמול ולא את היום שרודף את היום
לא הבטחתי לאסוף את כל מילותייך
לא הבטחתי מזור לכאבייך
לא הבטחתי זר של פרחים אדומים,
ולא אודם לחי בלחישת אוהבים
לא הבטחתי לך קיץ או חורף
ולא הבטחתי שאשאר ולא אאסף.
מעולם לא הבטחתי לך דבר ילדה,
מלבד אהבה..."
[ליצירה]
ובשירך שכתבת,
ראיתי הכל-
רגש וצבע
לבן וכחול
וניגון מבית אבא
התנגן ועמד
כעננה, כמו פרח
כחופה עשויית בד
המתנפנפת ברוח
ונושאת שיר הלל
על יופי בריאה
ונשגבותו של האל.
[ליצירה]
[ליצירה]
זו יצירה מקסימה וקסומה, כואבת, חושפת, אמיתית ונוגעת. אני מסכימה עם מה שנכתב כאן קודם- שהבית השני, הוא לב היצירה והוא הטוב ביותר. והייתי מציעה שיפור אחד- "זה שיבוא מחר" ולא מי שיבוא וכו'...
[ליצירה]
הרעיון נחמד- במיוחד השורות האחרונות מכניסות בו טעם. אבל זה לא כתוב כשיר בעיני, זה לא מעובד, זה לא מנוסח ולא מלוטש, יש חזרות ואין מבנה/מקצב. אני מציעה לעבוד על זה עוד, אולי לקצר וודאי שלשכתב ולעבד עד שתגיעי למעין האמיתי של היצירה הזו, וסליחה אם דבריי מהווים קוץ בדרך לשם :)
תגובות