בע"ה.
בערפילי הלילה נרקמות המילים
ממחשבות מעופפות ומטללים
קורץ ירח, שיניו לבנות
ועושה לי עיני כוכבים
ובנשיקה חרישית ובהמתקת סוד
שולח לי הלילה מתנה ממרומים
שירים.
הלך רוח
-
אוהב את הכנות.
שונא את הציניות.
אוהב את השפה שלנו.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] כן גם אני מאחר ועל כן הדפסתי וקראתי הכל בשטף אחד קולח ממש קולח הסיפור וכמעט לא מרגישים שהוא נכתב בהמשכים (אם אכן כך הוא הדבר), ועכשיו לתגובה באמת ריגש אותי עד דמעות (באמת). סיפורך המדהים, מעלה בי הירהורים שאני חושב שפוקדים את כולנו בתור יוצרים-{אנשים שמחפשים משהו במציאות, במילים (שהן מעין קודים שמרכיבים את פרטי המציאות), ובמעבר למציאות, בסדקים שדרכן עובר האור האין-סופי שמהווה את המציאות, וכן משהו בתוך עצמנו, בתוך העולם הקטן שהיננו}, מדי פעם. הירהורים, על החשש שיש בעיסוק במעבר, שמא נסחף איתו לעולם אחר מנותק אוטיסטי, ונשכח מעצמנו, עד כדי כך ננסה למצוא את האמת שבנו, את העצמי שלנו בתוכנו , עד שנאבד בכלל את הצפון. הצלחת בסיפורך לטלטל נקודה זו שתפיץ את ריחה בכל תודעתי ותטלטל אותי בעצמי יחד עם דוידי , בתהיות, בסכנות שיש בעיסוק הזה ובהתמכרות לו עד האבדון המר. זה כל כך חבל, כל כך מצער שאדם כזה נפלא כפי שתארת את דוידי לא יכול להתקיים בעולמנו (כביכול) והוא נפלט ממנו אל חלל אחר רחוק. לעיתים אני חושב שאנו גם מרגישים שאנו מפילים מהגשר איזו דמות חולמנית שלנו שהיינו רוצים לרחף איתה לאין קץ ואין סוף רקיעים, אך זה מתנגש עם ה"צורך" לחיות בעולם קונקרטי ונהל חיים "מתוקנים". נעבעך! אולי לזה אתה בעצמך התכוונת. על לנו להתיאש עוד יש תקווה לבנות גשרים שיגשרו בין עולם היצירה לעולם העשיה, בין עולם הרוח לעולם החומר, עוד נצליח ביום מו הימים לקרב אותם אחד אל אחד עד אשר יהיו לאחדים בידינו. שנצליח בע"ה. לסיכום: שמחתי לקרוא, לפגוש ולהכיר, ממש יצירת מופת. בהצדעה- הלך רוח. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה לא הבנתי, החלק הגבוה זה חימר? זה משתלב מעולה בלחם. יצירה יפיפיה, אך, אני חושב שיכלת לחשוב על שם יותר שנון. [ליצירה]
- [ליצירה] אין ספק. חשוב להקשיב. זו יכולה להיות תרופה להרבה מחלות, זו יכולה להיות תשובה להמון שאלות. בני אדם יכלו להציל את נפשם, לו רק היו משתפים את משהו במה שעובר עליהם. אני מאד מאמין בזה. יפה כתבת. ובורכה הבאה לאתר. תצליחי. [ליצירה]
- [ליצירה] איך רק תגובה אחת? משתפך, זה פשוט מטריף את השכל הכתיבה הזאת שלך, משתפך מזה, זה כפי שאת כותבת כמגע פרפר בכנף אור, או משהו בסגנון, ןבקיצור פשוט מקסים. [ליצירה]
- [ליצירה] הו מקסים, אתה פשוט נוגע. כמה מלטף, כמה נעים וכמה אמיתי השיר הזה. תודה לך. [ליצירה]
- [ליצירה] לדעתי, הסוף הרס הכל. זה יכל להיות סיפור אנושי ומרגש אם היית משמיטה את ההזכרה על שלומית אך, לא הצלחת להתאפק. חבל. [ליצירה]
- [ליצירה] רחל (הא עליתי על שמך, למרות שלחשו לי שכבר הזדהת באתר, אבל בכל זאת)*\* אני קורא את הקטע שלך שוב ושוב ואני מוקסם איך במילים אחדות את קולעת לתסכול שפוקד את הורינו נוכח התופעה של בנים הסרים מדרך אבותם ונוטשים תורת אימם. רעיון יפה אהבתי. [ליצירה]
- [ליצירה] ערוגה- תודה. דיקלוש- אין מילים, רק הרבה תגובות, בכל תגובה את מוצאת עוד מילה להגיד, תודה על המילים הפשוטות, אפילו מילים מעטות שהם בחינת 'אין', עושות הרבה. אני בעיקר כותב שירים, קטעי ה'פרוזה' האלה נכתבים במהלך סדנאות הכתיבה שאני משתתף בהם, רק באופן הזה אני מצליח לכתוב קולח וגם על זה יש כאן ביקורת שזה לא מצטרף, שזה מקוטע, שאולי יש לזה יותר מדי אופי לירי/שירי?! כנפי שחר- לא פגעת כלל, תודה על התגובה הכנה, סוף סוף יש מי שמגיב עניינית, ביקורתית, שמשתתף בתהליך הכתיבה שאפשר ללמוד ממנו. את צודקת בהחלט בכל מה שכתבת, הקדימה אותך חלמונית שאמרה שחסר לה חוט שידרה, זה לא פעם ראשונה שמגיבים לי כך על קטעים שלי, אני מחפש לעשות עם זה משהו, האמת, כפי שכתבתי לעיל, זה נכתב במהלך סדנת כתיבה והרגשתי שזה לא אחד, אך, לא רציתי לוותר על התובנות האלה וחששתי שאם הם לא היו מדוברים בפי אדם אחד, הם היו נאבדים לי. [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי, אני דווקא חשבתי על זה שהשבת מתחילה שיין ונגמרת ביין, מעניין לחשוב על זה, מה זה אומר ומה זה עטשה לנו. [ליצירה]
- [ליצירה] זו קינה עמוקה בבחינת מדרש של עשיו על 'גורלו' ויחס אביו אליו, אביו העיוור לא רואה אותו, אולי חושב שהוא רואה בו משהו אחד ומגלה אצל רבקה יחס אחר אליו, כמובן , לא רואה אותו כדי לברך אותו, אך אני שומע מהשיר שלך שלעשיו יש כאן טענה שהוא לא רואה בו את מה שהוא- הוא הוא, מייצג את האנשים הקשים, העקשים, כמו יצחק עצמו, הבן המורד, הכופר- הוא כמו אביו, אך אביו עיוור מלהכיר בכך. הוא מנסה להפנות את צומת לב האב לשקט שבחוץ (יתכן, השקט שמחוץ לעיניים העיוורות) בחוץ בורות ריקים, נשברים, אפילו למלאכים לא נשאר מה לבכות והם -אלה שסימו את עיני אביו בדמעותיהם, יבש מעיינם. כעת השמיים מלאים עיניים עיוורות, יבשות של מלאכים. עישו שואל את אביו- מי אמר לך בכלל שככה מוכרחים? הוא מנסה בכך לכפור בעקשנות שלו ושל אביו, יש כאן התפכחות, המובילה לאמירה- אני כופר עייף וככזה אפשר כבר להביע בקול את השתיקה שבחוץ, את ה'הינהון' כביכול של הבן הטוב הקונה את אביו בציד פיו וכעת אומר את כל אשר על ליבו ברגע של פיקחון הקורא גם לאביו לפקוח את עין דעתו. ההקבלה בין הידיים הריקות בסוף השיר לבורות הריקים בתחילתו מדגישה את טענת הבן שאין בעצם מקור שאיבה, אין מעיין חיים, אין לך ממה לתת,( לפחות לו לבן אובד כמותי). חווית הפסימיות בשיר נורא קשה, אם כי כנה מאד. מאפשרת היזדהות, בהלך החיים המצוי לצערינו כיום- פער בין בנים לאבות, בנים המראים לאבות את פרצופם במעשיהם שלהם. בקיצור הדס, השיר חזק ומורכב. אני לא בטוח שדייקתי. רק כמה מחשבות שעלו בעקבותיו. ועוד לא דברתי על מה שמחבר אותך לדמות הזו של עישו הזנוח, הרדוף על ידי חז"ל. מעניין באמת ומובן. [ליצירה]
תגובות