- אל חביון זבוליה ארגתי
לנתיב גן חתום כספתי
ובניחוח מרגלית הקודש אחזתי
*
ואמאן ללאות אל חיי השעה
ותבך נפשי תהומה לזו יעודה
- אתיירא, בל תתמוגג עטרת רזים
שמא אחשף אל מחטי הגשמים
ויקרבלוני חמרים וירדמו החושים .
* * *
וכמעיין המתגבר אל קוני
אהבה עטפה יראתי
אמונה מתקה כאבי
וחסך - תשלם תשובתי
*
ואחזתי מותני , אטבול
וארכום חלקי במכלול
ופני- לאלוקים חיים
ימשני גאונו בשלום
- בין נפשי לכלי .
דנה שופר
-
שרות לאומי שנה א
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] בהודו כבר היית? כנראה שלא. אפשר להגיע לשלב של ויתור על הספיקות ולחיות בהרמוניה עם החיים הדתיים (היהודיים), גם אם לא מגיעים לשום ודאות. הודאות היא מהשכל, והוא בלאו הכי לא מנחה אותנו בשום דבר משמעותי (אשה, מקצוע) בחיים. חיים בשביל אהבת החיים. אם תגיע לאיזו אהבת חיים בסיסית, אהבת הרוח, ותחושה ברורה שמאחורי כל דבר בעולם מסתתרת למעשה הרוח, וכל הדתות למעשה הם איזה נסיון לחוש את הרוח הזו ולתת לה ביטוי וכו', אז תגיע לאיזו שלווה בחייך. היהדות היא רק הדרך שבה ביטאו היהודים את א-לוהים באלפי שנים האחרונות. זה מה שטעי לנו. זה הכל. אם רק מקבלים בנחת את ההנחות האלה, הכל יכול לשוב להיות פורח. גם תפילת מנחה, בצוהריים חמים בתחנה המרכזית. אגב, שמי רועי (אני כותב מהשם של אחותי שמפרסמת כאן) אשמח לקבל תגובות [ליצירה]
תגובות