[ליצירה]
הראי"ה באגרות באגרת תת"ב כותב לרב צבי יהודה על הסכנות בלהיות צמחוני- ביניהם העלאת חשיבות חיות על פני בני-אדם דבר שנראה לאחרונה יותר מדי ע"י הארגונים הירוקים למיניהם שמצידם אנשים ימותו רק של יפגעו בעכביש החולות החי בנבחי הסלע בסתר המדרגה.
[ליצירה]
יפה ביותר...
אהבתי את ההפיכה במחשבה שהכנסת פה... איך שקופצים ממה שחשבת בהתחלה למשהו שונה.
קשה לעבור דירה לפעמים. במיוחד כשזה אחרי יותר משנה...
הדס- שי?
[ליצירה]
מטריד או מעודד?
זה שכל כך קל לכתוב שיר זה גם מטריד - כי אנשים שקוראים בד"כ מעדיפים להאמין שמישהו התאמץ בשבילם, וגם מעודד - אפשר להראות את השיר הזה לאנשים שנדמה להם שהם לא יודעים לכתוב, ואולי 'לגלות' אמנים חדשים.
לגבי השיר עצמו - באופן די צפוי בחרת את הכותרות שיגרמו לשיר להישמע עצוב ומהורהר, ככה לא צריך להתאמץ לחבר את השורות למשפטים עם משמעות כלשהי - מספיק ליצור 'אווירה'.
רעיון חביב, ביצוע מוצלח, קורא תמים לא יצליח להבין מה הבדיחה פה.
[ליצירה]
א. כתוב יוצא מן הכלל - פשוט, לא מתיימר, אמין ובאותו זמן יצירתי וזורם.
ב. כל הכבוד על האומץ לפתוח.
ג. אחת הבעיות של אנשים כמוך היא שהם צריכים להזכיר לעצמם כל הזמן שהם לא יחידים בבעייתם. פתיחת הלב, אפילו אנונימית, היא צעד ענק בהתמודדות.
תצליח! מחכה לפרק ב'.
[ליצירה]
כדי לנפץ חומות אדישות, צריך ללמוד שפות.
אנחנו מדברים בשתי שפות ומנהלים דו-שיח של חרשים-אלמים.
הגיע הזמן למצוא שפה משותפת. לטובתנו, לטובתם, לטובת נצח ישראל.
[ליצירה]
נפלא ואמיץ. יחיד מול רבים, ועשוי ללא חת:
"אל המוניו,
באיתני – מילותיי אקרב,
כסנה בוער!"
רוח יהודית אמיתית מפעפעת בשורות האלה.
אפרופו, גם ביאליק (להבדיל ממיאקובסקי) יצא מחלציו של העם הזה.
[ליצירה]
ברור מאד.
שתי שניים.
לפני דקותיים הן היו שוניות אלמוגים, עטויות ברובד של גוויות חיידקים ואבנית בצבע אוף-ווייט מאחורי שפתיים נעולות.
עכשיו הן עומדות במקומן, בלי כיסוי ללובנן, מחפשות מסתור מאחורי השפתיים שנפתחו בשאלה ומציגות אותן לראוה במראה. הן ממתינות עד בוש. הן בושות. נטולות שפה. נאלמות. רוצות להעלם. רק הלשון שמחליקה עליהן מזכירה להן שמלאכתן מיד תתחיל.
מה, יש לך רק שתיים כאלה?