לאחר שמיצתי את יכולות הלמידה
נשענתי על חצובת המרקע
ובהיתי.
לא היה בי הכח לדבר
לא היה בי הכח להשיב
לשאלותייך
לתת תקוה לבעיותייך
רק
להנהן בראשי
ולחכות
שלאט לאט תדעכי.
[ליצירה]
ממש התלהבתי בסוף השיר. מין חיוך כזה שנמרח על הפנים ואתה לא יודע למה. די נועז, הייתי אומר.
לא הייתי מספר אותו לילדיי (כשיהיו לי, בעז"ה) אחרי השינה. נפלא!
[ליצירה]
וזה קרה כי זה היה צריך לקרות
ולגמתי ונספגתי בתוכך
ואפילו שירד
כאב
כי הרחבתי שפתותייך
וזרמתי ותוכך.
ועם כל זאת
החזקתי בידך
ובליטוף קל אמרתי
יבוא עוד
ויעבור.
תגובות