אני פותח בסדרת סיפורים על אודות אנשים מיוחדים שהכרתי, אנשים מן הדור ההוא, חוץ מכמה פרטים, ביססתי את רוב הסיפורים על המציאות: הניה נכנסתי אל בניין העיריה, בית מידות בן שלוש קומות שחצר פנימית לו באמצעו. "היכן המשרד לתרבות?" שאלתי את השומר המנומנם "קומה שנייה חדר 200" ענה בנון שלנטיות. אשה הדורה ישבה בחדר ועיינה בטפסים שונים שנערמו על שולחנה. "רציתי לבקש טופס מועמדות ליקיר העיר" קראתי. "קח, קרא את ההוראות ומלא את הפרטים" אמרה והושיטה לי טופס ורוד בן שלש דפים. אמרתי תודה ויצאתי מבניין העיריה. "הניה רבינוביץ" רשמתי במקום המיועד לשם המועמד. "הניה " מלמלתי ומחשבותיי עברו לימים רחוקים. חנות הייתה להניה רבינוביץ', חנות בגדים וגלנטריה שעמדה בין שורת בתי קרקע שנקראו "בתי רכבת" והייתה בעצם דירה רגילה לכל דבר. בילדותי הייתי נכנס לשם עם הוריי, זו הייתה ממש חנות של "פעם" וריח של גלות עמד באוויר. מדפים שנעשו מעץ גס עמדו בחנות ועליהם קופסאות גלנטריה כגון סיכות, גומי לתפירה, חוטי תפירה וכו'. בשלב מסויים מכרה הניה גם ספרוני ילדים, אך משנפטר בעלה זנחה זאת. עוד כמה חדרים היו בדירת החנות הזו, חצי חדר הסמוך לחנות שימש כמחסן וכחדר הלבשה מאולתר והחדרים האחוריים כדירה. "תקחו תקחו למדוד, אם לא ימצא חן או יעלה עליכם, תחזירו" אמרה הניה הישרה במבטא יהודי אשכנזי בעת שקנינו בגד זה או אחר, לא דתייה הייתה הניה, אך בהחלט עונה לתואר "צדקת". אחר הייתה מסכמת את המחיר ועושה את החישוב על חתיכת גזיר בריסטול מוכן מראש. מי שרצה שילם במזומן ומי שרצה שילם בהקפה, דבר שסייע למשפחות רבות. חנותה הפכה למוסד בשכונה, אמרת "הניה" אמרת חנות בגדים וגלנטריה. "אמא" פניתי יום אחד לאמי "מהיכן הניה? מאיזה ארץ היא?" "מפולניה" אמרה. לא הסתפקתי בתשובה זו ובאחד מן הימים ביקרתי את הניה ולאחר שבירכתי אותה לשלום שאלתי אותה. "נולדתי בליטא, בעיר טלשאי, זו הייתה עיר של תלמידי חכמים ותינוקות של בית רבן" "טלשאי?" "זה נקרא גם טלז" "טלז נשמע יותר מוכר" השבתי "אני למדתי בחדר מיוחד לבנות, בבית דיברנו עברית ופחות יידיש" "אכן, שמעתי על האהבה המיוחדת של יהודי ליטא ללשון העברית" "הו יהודי ליטא, היו אנשים ישרים, עדינים, רבים מהם היו ברי אוריין" "ברי אוריין?" "תלמידי חכמים" הסבירה בעוד אני מתפעל מן העברית היפה שבפיה. "מה היה ההבדל בין יהודי ליטא לפולניה?" "הבדל עצום! פעם יהודי מן העיר שלנו נסע לסחור בפולניה, היהודים שם היו מאוד מפולפלים וחדי לשון, בקושי יצא משם" צחקה. "עברת את השואה?" שאלתי "כן.. " אמרה בעצב "אבא שלי שהיה יהודי עבדקן ותלמיד חכם שמע שהגרמנים פולשים לרוסיה ונכנסים לליטא, באוויר היו כל מיני שמועות על מעשי טבח פה ושם, אבל אבא שלי אמר: אני אדם פשוט ובחיים לא הזקתי לאף אחד, מה כבר הם יכולים לעשות לנו? ולבסוף פגעו בכל המשפחה שלי, חוץ ממני ומאחותי" "הסתתרתם?" "כן, הסתתרתי אני ואחותי אצל איכר ליטאי, שתדע לך שזה היה מאוד נדיר כי בדרך כלל הליטאים שיתפו פעולה עם הנאצים, הוא ממש גונן עלינו כמו אב על בנותיו ושבאו הרוסים אחרי שהביסו את הגרמנים, חייל אחד רצה להרוג אותו, ואני התנפלתי לרגליו וסיפרתי את שאירע" אמרה ובקולה מן דוק של עצבות. "ומתי עליתם לארץ?" שאלתי בעוד אני מביט בדוכן המכוסה בעיתונים ( שם פעם גיליתי עיתון ישן משנת 71) "היינו גרים אני ובעלי זכרונו לברכה ברוסיה, ושהייתה המהפכה של גומולקה בפולניה, נכנסנו לשם ובשנת 57 עלינו לכאן" "ממש לכאן?" הקשיתי "כן, לדירת הרכבת שאני נמצאת בה עכשיו, לא היה כלום בהתחלה ושמנו כאן מזרונים וישנו" "מעניין מאוד" השבתי. יותר מאוחר, בעת שעבדתי בתור כתב קהילתי בשכונה, העליתי את הרעיון לעשות כתבה על החנות של הניה, אשה בשם אסתר שעבדה בעתון התלהבה ואמרה: "בזכות האשה הזו, אמא שלנו הלבישה אותנו בבגדים לכבוד החגים, בגלל שהניה הייתה היחידה שנתנה בהקפה, ואני מאמינה שגם הרבה משפחות" כשעשיתי את הכתבה נכנסתי אל החנות וסיפרתי להניה על כך שהחלטתי לכתוב עליה בעיתון השכונתי: "במה זכיתי?!" הייתה תגובתה. "זכית ועוד איך" קראתי והסברתי לה כי ברצוני לצלמה. "בכדי להצטלם, אני צריכה להתייפות" אמרה ולקחה מסרק ומראה, היא סירקה שערה. צילמתי אותה. לאחר כחודש יצא העיתון ובמסגרתו הכתבה, הבאתי כמה עיתונים להניה והיא הייתה מאושרת. ואולם, נכון שהיו אנשים שהעריכו אותה, אך לעת חלתה באלצהיימר ניצל זאת נרקומן חסר מצפון שגר בשכנות לחנותה של הניה והיה מחכה עד שלא תשים לבה ואז היה גונב את כספה מן הדוכן, כך היה עושה מידי חודש וממרר את חיי הזקנה הטובה. הניה, לאחר שהתייעצה עם בתה היחידה, החליטה לסגור את חנותה, היא לא הזמינה סחורה ובילתה את זמנה בכיתות רגליה בין בתי אלו שהיו חייבים לה כספים בהקפה. זכרונה החל לדהות והיא לא ידעה מי חייב לה ומי לא. אנשים ישרים החזירו לה את כספה ואנשים עקומים הפנו לה את גבם. עברו כשנתיים, מקום הימצאה של הניה לא נודע לי. פניתי אל השכנה שלה ושאלתי לגבי מקום הימצאה של הניה: "היא בבית אבות, אין לה זיכרון, היא שכחה את העברית ומדברת רק יידיש" "מוזר" אמרתי "הרי העברית שלה הייתה כל כך טובה" "לפני חצי שנה היא יצאה מבית אבות והלכה כאן בלי מטרה, עד שהחזירו אותה לשם" "עצוב מאוד שזה מה שקרה לאשה הצדיקה הזו, מלמלתי. "צדיקה צדיקה" אמרה והוסיפה "לאחר שעזבה את החנות היא ביקשה מהבת שלה לחלק חלק גדול מן הרכוש למוסד לשיקום נכי שואה בירושלים" הטופס של מועמדות לתואר "יקיר העיר"היה בידי, עברתי על הסעיפים וראיתי סעיף שלכד את תשומת לבי: "המועמד יהיה זכאי לתואר זה, רק אם הוא כשיר מבחינה רפואית ונפשית לבוא בכוחות עצמו ולקבל התואר" חבל מאוד מאוד , חשבתי לעצמי וזרקתי את הטופס. החלטתי ללכת עם חברי לבית אבות לבקר את הניה, נכנסנו בשערי ביתה אבות וחיפשנו את הניה. והנה ראיתי אשה זקנה מאוד שפניה אפורות והיא ישובה על כסא גלגלים- הניה. אשה קצת יותר צעירה ישבה לידה ודיברה אליה ביידיש ומידי פעם ליטפה אותה. "הניה!" קראתי ולחצתי את ידה ואחר את ידי בתה. היא הביטה בי בשוויון נפש ואמרה ביידיש שהבנתי : "מי אתה??" "אני הבן של משפחת לוי, הורים שלי היו קונים אצלך המון" הוספתי בתה תרגמה לה את הדברים והניה אמרה ביידיש כשבתה מתרגמת: "אני לא מכירה אותך" "היא לא מכירה אותך" אמר חברי. "אשה צדיקה הניה" אמרתי והוספתי "מגיע לה תואר יקיר העיר, אבל מצבה לא מאפשר לה לקבל אותו" בתה הנהנה ואמרה: "חבל מאוד מאוד" "שתזכי לראות את ביאת המשיח" אמרתי לפני שעזבנו. בתה תרגמה לה את הדברים והניה שינתה את הבעת פניה הקפואה לחיוך רחב.