בבוא היום,
עד רדת ליל,
כמעט בין ערב וערבָּיים,
עד רדת נשמה לשאול,
עד בוא גואל.
בין אשמדאי לערְבִיִים,
בין אור יהל לזפת משחירה,
תנוח נשמתי ותסובב אין קץ,
זה הוא עונשה...
נשמת מרה...
[ליצירה]
הוא מבוסס
על מקרים ידועים שקרו בתקופת השואה. כתבתי אותו די בהשראת המקרה בו אב שאל את רבו אם ביכולתו לפדות את בנו מלקיחה להשמדה, רק שבמקומו ייכנס נער אחר - האם מותר על פי דין תורה לעשות זאת.
הרב שהצטמרר לשמע השאלה לא ידע את נפשו וניסה להתחמק מתשובה. כי מה כבר יוכל לענות לאב.
אולם האב שהבין אמר: אם הרב אינו מתיר לי - סימן שזה אסור, ועל כן אני נותן בנפש חפיצה את בני למיתה על קידוש ד'.
[ליצירה]
מדהים
השיר, המקצב החרוז!
איך לקחת רעיום כל כך נעלה כנחירה, והפכת אותו בהינף קולמוס לנחלת כל.
נחירת האף - בו מצויה נשמתו של אדם, הפכה כמעט לנשמת האומה כולה.
והשילוב המדהים של "נחרי, נעמה, נחרי, נערה" - גם נוחרת - גם נוערת. מדהים! מדהים! ותפתח האתון...
המשך לנחור ידידי, כי נחירותיך כזהב הירוק שבתוככי האף...
:))))
תגובות