בעזרתו.     תקתוק השעון, מחוגים, שניות, מראות מתחלפים במהירות, החיים זורמים להמשך, נמתחים לשדה קרב ידוע. כבישים סואנים, עניבות, דיונים, בניינים גבוהים. פונה אחור. בצידי הדרכים מונחים להם מטמוני- רגעים, זכרונות יקרים. רוצה לאוספם אליי, לחבקם אל ליבי אך נהר אנשים קפואים עוצר בעדי, חוסמים, חונקים, נבלעת. והרגעים מתמוססים-    ****** "תעצור לי פה, בבקשה". דלת נפתחת, כפות רגליי מתייצבות על גבי הקרקע, ענן אבק אחרון ואז ההקלה. הגעתי הביתה. כמה שאוהבת את הרגעים הספורים הללו החולפים בצעידה משער המושב ועד לפתח בייתי. כמה שאוהבת את הרגעים הללו- רגעים שקטים, עטופים בשלווה ממכרת והרפיה מלטפת. רגעים בהם עולה הרצון העז לנשום, לנשום לתוכי את אוויר בייתי הטהור, אוויר עטוף בריחות אוקינוס מלוחים, אוויר נטול פיח וזוהמה, נטול עשן מכוניות, רק זכות משכרת, רעננות המשיבה לב אדם. רוצה לגמוע לתוכי את המרחבים הפתוחים, העצים הירוקים, השבילים המוכרים כל כך. עיניי מתרחבות, מנסות להכיל בתוכן את כל היופי הזה הרוחש סביבי, מנסות לשתות לרוויה מגביע נופי ילדותי. ופרץ עז של רצון לשאוף את כל הפלא הזה, לחבוק לתוכי את פס הים באופק, את מגע החול החם, את אוושת העלים מעל ראשי. וכמה שאוהבת רגעים פשוטים אלו בהם קמים לתחייה הילדים שהיינו. צצים בכל פינה מוכרת, בכל שביל חובק זיכרון. מקימים עולם שקוף בצחוקם השובב, בטפיפות רגליים יחפות על פני החול, בשירים ומשחקים שמילאו דמיונם בעבר. רגעים בהם חוזרים לחיים מראות, רגשות, קולות מן העבר. "מכשושל 'ה רעה, כל היום היא ישנה"- בליל של קולות מתנגן בי. ילדים הרצים על פני רחובות, בורחים מאימת המכשיפה אך קוראים לה בתגרה- "מכשושל 'ה רעה, כל היום היא ישנה"- ואחר מתפזרים לכל עבר. בת-צחוק לא מרפה מעיניי עת מתהלכת אני במיטב זכרונות ילדותי, מתרפקת על שירים ומשחקים שחלפו. אך לפתע נעצרת. ילדות מנותצת, שברי זכרונות, רסיסי הילדים שהיינו. מביטה על גן השעשועים, אותו הגן שספג צחוק ועליצות חיים עת התרוצצנו בין מתקניו, ילדים קטנים, מאושרים, עת טיפסנו על סולמות עץ וחבלים צבעוניים, עת התנדנדנו בנדנדות וקפצנו מגבהיו על עבר החול הרך, נוחתים וממשיכים הלאה. אך כעת לא רצים בו ילדים קטנים ופעוטות, כעת לא נשמעים קולותיהם המאושרים. כעת עומד שם פועל זקן אחד, סיגריה בפיו. לרגע מסתובב אליי, מביט בשיעמום, אחר פונה למשאית העץ ומתחיל לנתצה בהלומות פטיש. רוצה לרוץ, לצעוק, לעצור אותו מפועלו האכזרי, אך נטועה במקומי, אחוזת תדהמה. והוא בשלו, באדישות, בשיעמום, מנתץ רגשות וזכרונות עליזים, שובר לרסיסים את המשאית הצבעונית אשר ליוותה אותנו במסעותינו ברחבי עולם הדמיון. ובכל הלומת פטיש יוצאים ממחבואם הילדים שליוו אותי בחיי- גג המשאית נופל- יוצא אלעד השובב, הילד שתמיד משך לי בצמות וברח כשפרצתי בבכי. ההגה נשבר- מבין הגלגלים יוצאת אפרת המנוזלת, הילדה שתמיד הכרחנו אותה להיות המכשיפה. הגלגלים מתפזרים לכל עבר- מתא המטען משתחל לו אבי. הילד הטמיר, החייכן, עם העניים הגדולות. אותו הילד שאהבתי בילדותי אך בושתי מלספר לו. המשאית קורסת על גבי הקרקע. שלושתם רצים סחור סחור סביב הריסותיה ולאט לאט- ממשותם נהפכת לשקיפות והם מתנדפים. הפועל הזקן מעיף בי מבט נוסף, ילדה מוזרה הנטועה בדממה, ופונה אל עבר סולמות העץ. הפטיש מכה פעם ראשונה- יוצאת ממחבואה בת-אל היפה, זו עם השיער הארוך ושמלות המלמלה. תמיד חשבנו שהיא נסיכה או לפחות בת לקיסרים צרפתיים אך כעת נגוזה האצילות מפניה והם נשטפים בדמע. שביבי עץ ניתזים באוויר- אף עומר יוצא ממחבואו, הילד הנבון, החכם, המיושב. סולמות עץ קורסים לערימת שברים. עומר מושיט ידו לבת-אל. היא אוחזת בה ושניהם מרחפים באוויר ואז נעלמים. הפועל הזקן זורק את בדל הסיגריה על פני החול הטהור ואחר מדליק לו סיגריה נוספת. הוא מביט סביבו- מרוצה, ואף אני מביטה סביבי- אובדת. מה שלפנים היה גן שעשועים אשר הסב אושר כה רב לחיינו- נעלם ואת מקומו תפסה ערימה חסרת משמעות של קרשים ישנים ומקלות מרוסקים. הפועל לוקח את הפטיש אל ידו ופונה אל שריד הילדות האחרון- ביתן העץ, אותו הביתן בו כלאה המכשושל 'ה את אסיריה. אני שומעת יבבה חנוקה, חרישית. הפועל מפשיל שרווליו והולם על גבי הארובה. אני מתהלכת, מחפשת את מקור הבכי, ואז, בתוך הביתן אני מזהה את פקעת התלתלים השעונה על ברכיים רועדות. הארובה קורסת והוא פונה לגג האדום. אני קרבה לילדה, מושכת ברכות אחד מתלתליה המוכרים כל כך. היא מרימה אליי פניה בעניים בהם תערובת פחד ויגון. כתפיה רועדות והיא יושבת, מכווצת, מבוהלת, נרתעת עת נוקש הפטיש באימה, שובר הגג, מגלה את מחבואה היקר. כעת הפועל מנתץ את אדן החלון עמוס הפרחים. אנחנו מחליפות מבטים מבינים, היא מרכינה ראשה בעצב, מקבלת עליה את הדין. הפועל מפהק פיהוק רחב ופונה אל עבר הדלת הירוקה. לפתע נשמעת תערובת קולות ילדים וצחוק המהדהדת מכל פינות הגן- "מכשושל 'ה רעה, כל היום היא ישנה", ובליל הקולות עולה ומתנשא מעל מה שהיה פעם גן שעשועים. אני מרימה מבטי, מחפשת אותם, את אותם הילדים החוזרים בדבריהם, צוחקים, בורחים, קוראים בתגרנות- "מכשושל 'ה רעה, כל היום היא ישנה. מכשושל 'ה רעה, כל היום היא ישנה". בהדרגה הקולות נמוגים והולכים, מתמוססים לרוח חולפת. עת ההד האחרון נודם אני מורידה מבטי אל הילדה, לנחמה. אך היא איננה. במבט בוער בשאלה אני מביטה בפועל הזקן. הוא מושך בכתפיו כאומר- "אני רק עושה את המוטל עליי. אדרבה, יבנו כאן גן פלסטיק יפה. חדש יותר, צבעוני יותר, נוח יותר- אז מה אכפת לך?", אוסף את דבריו והולך. אני מביטה בשברי ילדותי ואחר בגבו המתרחק. ********* מאושרת, חיה באטמוספירה של חלומות. כשיכורה אני מתנודדת, מרחפת בתוך עננה של תקווה, חשה את השינוי נישא באוויר, את המהלך הבא- חיים בשניים. הכל פרוש לפניי, טבעי כל כך, ברור. כאילו אין היבדלות בעולם, כאילו אין שניות. זה חזק. זה חזק ממני, תולש אותי מן ההיגיון ומכניס בכוח לביטחון שמצאתי. מצאתי אותו. מאמצת לתוכי כל בדל זיכרון ממנו. עניו השוחקות, דרך הילוכו, נעימות דיבורו- שביבי זכרונות היוצרים תמונה חדשה, רעננה, קורצת, חובה בתוכה המשכיות, שלווה העוטפת אותי, מערפלת עניים, מותחת חיוכים על פניי. כילדה נבוכה מרכינה ראשי. צוחקת לתוך הכרית, מתכרבת באמונה שזה הגיע. הוא כאן. אך לפתע, בתוך כל השלווה העוטפת מקונן בי דחף עז לרוץ. יודעת שצריכה למהר, חייבת להספיק לנווט דרכי אל משבצת הביטחון. פסיעותיי מתרחבות, כפות רגליי טופפות במהירות, רצה בין סימטאות וכבישי אספלט, נתקלת באנשים, מבטים מבוהלים, מתכווצת וממשיכה לרוץ. אל תביטי אחור- משננת לעצמי, רק אל תביטי. יודעת שזה מאחוריי, מכיר בי, רודף אותי. נשלח. מבוי סתום. דמעות נקוות בעניי בהבנה קשה שהפסדתי. גופי חלש, נשימותיי כבדות, גרוני זועק למים, משותקת תחתיי. עוד אספיק לשלוח מבט אחרון בתקווה לפני שזה יפגע בי. חד, חלק, חותך. חץ ההתפכחות ננעץ בליבי, משלח בו את רעל האכזבה. אני מורגלת בחץ הזה. לא אזעק. אשב בדממה, מתמוססת לעקצוצי דמעות. ************ רגע של כלום ושל הכל. רגע בו עולם חודל מלהיות אך פועם במלוא עוצמות חיים. רגע יקר המתממש רק כאן, בין קירות חדרי, ממלכתי הסמויה. אדום-צהוב של אני ולבדי. ושקט. מחייכת, שוקעת בכרית ונוצות טובלת פניי באור משאלותיי. שובל כיסופיי טווה חוטים כסופים הנשלחים לשמיים שחורים- שם מנצנצים ככוכבים. מתכרבלת לעצמי ובוהה בם דרך חלון חדרי. אורות שקטים, תוגים, עולצים, אורגים שטיח של ערגה ופורשים על פניי תבל. טווים לבן של חלומות בכחול של תקווה, סגול של כמהון באפור של פשטות. עניי עוקבות אחר רישומי הזוהר בשמיים, רישומים רוגשים בכסף חיוור, מתערפלות תחת השקט הלילי הזה, רווי, פורה, מוכר, ממכר. מחול של לבן בקסם המדבר וירוק בדוק ערפל. אך פתע מבהיק כתום. אש נשלחת בשמיים, הדומייה הקדושה מופרת בנפץ עז השונה. ומשתלש. אימה מרחפת ואחריה מטחים-מטחים של יריות. מתכווצת בפחד רגעי. שולחת ידיי למשוך חוטי כיסופיי אך הם נצלו בשמי השנאה הרושפת, נכחדו בנפצי יריות ופצצות. נעלמו. כעת השקט חזר. אך השמיים שחורים, מרדימים עולם בערסול של אימה זועפת. ***********     בצידי הדרכים מונחים להם מטמוני-רגעים, זכרונות מוזהבים, אני רוצה לאוספם אליי, לחבקם אל ליבי אך כשקרבה הם מתנדפים. יודעת שהרגע יחלוף אך רוצה שעקבותיו ישארו. בין רגעים יפים, זכרונות יקרים, אני מטמינה מילים.