פטישו של פרץ נפל מן התרמיל אל רצפת החדר, הרצפה השמיעה קול נקישה חלול במקום נפילת הפטיש. פרץ חש והאיר לכיוון הנפילה: חור קטן נבקע בצדו הימני של החדר! "חדר תחתון!" לחש לעצמו פרץ. הוא נטל את הפטיש והלם בו בצדי החור, והנה: קוי מתאר של דלת תחתית ממתכת עתיקה ומחלידה. הוא פתח את הדלת המחלידה והכבדה עד כי כמעט ונקרעה מציריה, אחר האיר שנית והנה מדרגות היורדות מטה, חלקלקות מרטיבות וריח טחוב עולה... הוא פנה, סגר עליו את הדלת וירד במורד המדרגות המדרגות ירדו מטה, במהשך הוא נזהר לא להחליק בהן, בייחוד לאחר שמעד על כמה ונחבל. המדרגות ירדו מטה בקו ישר והדבר נראה לו כאינסוף, לפי הערכתו היו שם חמש קומות של ירידה תלולה ביותר... המדרגות נסתיימו,הוא הגיע לתחתית וכיוון את העששית לחפש את המשך המעבר, אך קול צווחה הגיע מעברן, הוא האיר בפנסו והנה ראה ענן עטלפים מסתער ועט, והוא באמצע הדרך... הוא צעק צעקה חטופה ומיד השתרע על הארץ אוחז בידו את כובעו. צריחות ונפנופי כנפיים עברו וחלפו ביעף, הסיוט נמשך כדקה ולאחר מכן נדמו הצרחות. הוא הזדקף והמשיך בדרך שממנה באו העטלפים. שוב הייתה זו נקבה המובילה לאי שם, עתה לא ידע באיזה כיוון הוא פוסע. הרגשה נוראת הוד פשטה בו כשחשב כי הנה הוא פוסע בעקבות מלכים - מלכי יהודה או כהני המקדש שפסעו אולי באותה דרך... הנקבה בה פסע הסתיימה, הוא האיר והנה ראה כי מרחב עצום משתרע מעבר לפתח, תהום רבה חוסמת את המעבר ושטחה שטח עצום ורב. קול כמו קולם של גלים נשמע מרחוק הוא ניסה להאיר בעששית אך לא הצליח להבחין מה נמצא בתחתיתה. את קול הגלים ייחס לרוח הנושבת מפתח כלשהוא. סוף הדרך -חשב בפעם השנייה. הוא האיר בפנסו על הצוק שתחתיו והנה למרבה הפלא ראה כי מדרגות צדדיות, בלתי נראות כמעט, יורדות בצד הצוק אל התהום. פרץ היה כבר בתחתית הצוק, הירידה במדרגות הייתה מסוכנת אך זהירה לאחר מעשה, הוא האיר על המקום שממנו בא וראה כי זהו קיר אחד שבו, בגובה כמה מטרים כרוי חור מנהרה צרה - המנהרה ממנה בא. עתה האיר לכיוון החלל הגדול והנה לתדהמתו הרבה ראה כי זהו מקווה מים די גדול, כמה קילומטרים רבועים ששטחו מגיע עד לקצה האולם הענקי. "ים של שלמה" מלמל ונזכר בנבואה על אודות נבואת היבקעות הר הזיתים לשניים ומים הפורצים מתוכו בשני כיוונים הוא שיער כי ברגע זה אולי, הוא נמצא בבטן האדמה תחת הר הבית. פרץ פסע לאורך האגם הפנימי עד כי ראה פתח נוסף, כמעט נסתר מעין, כרוי באותו קיר צוק שממנו בא... הפעם לא היה צריך לפסוע במשך זמן רב, כי הנה הגיע לאולם רחב ומסותת ובו במת סלע מרובעת ומוגבהת...וכבש מוליך אליה. הוא האיר לכיוון מרכז האולם, ראה את שאשר על הבמה ואחר שפשף עיניו כלא מאמין ! הוא שוב האיר בעששית, עלה על הבמה וכשראה מה שראה, שפשף שוב את עיניו, אחר פלט בהתרגשות אדירה: "שמע ישראל!!" פרץ הרגיש הרגשה רוחנית עזה, משהו עצום מילא את לבו בנהרת אושר אמיתית כעין זוהר אור עצום המתפרץ ממקורות סיני והמקדש. ההרגשה לגעת במקורות הנצח, נצח ישראל! הוא לא עמד בהתרגשות האקסטטית וירד מן הבמה. סביב הבמה היו כדי חרס, פכים חתומים וסגורים עומדים בצורה מסודרת סביב. הוא נטל את אחד הכדים החתום בחותם כהן גדול הכתוב בעברית עתיקה והביט בו: "פך השמן" לחש "שמן זית זך כתית למאור!" פרץ השתרע בצד האולם בתנוחת ישיבה כשהחל להרגיש כי אינו זקוק עוד לעששית, אור טמיר החל לבקוע באולם, וריח קטורת נעים נשב , אדם בעל הדרת פנים התקרב לחדר, לבוש בגדי לבן, ציץ נזר לראשו, זקנו לבן כשלג ומבטו רושף וקולו רועם ממש כמו עיני המלמד הזקן בחדר של ילדותו: "ראית את הקודש, ואינך כהן גדול,אף אינך כהן או לוי. על כן, לא אוכל לעזור לך! ואולם נבואת רגע תינתן לך, אך כל מה שתראה כעת בחזיון, כולל דבריי, יישכח מליבך לאחר רגע, זולת שתי תמונות" הזקן שפניו כפני המלמד נעלם ונמוג והנה ראה פרץ בדמיונו תמונות עזות עם קולות עולים: איש בעל שפם ומדים נואם כמטורף על במה מוגבהת בשפה גרמנית,בכיכר עיר, המונים מריעים לו וצורחים: "זיג הייל, זיג הייל" בתי כנסת נשרפים בליל אימה וזעם,גווילין נשרפים באש, ניפוץ שמשות וקריאות גידוף. סמל צלב קרס מתנוסס על מדי חיילים החוצים את הגבולות וכובשים את אירופה כמעט כולה.על גבי שריון טנקים וקני תותחים. רכבות בקר עמוסות בבני אדם, נוסעות אל מקום עם ארובות מוגבהות מעלות עשן - עשן שהיה פעם אנשים חיים ונושמים -יהודים כמוהו: גברים נשים וטף הנשרפים ונשמותיהם עולות השמיימה. ארובות מעלות עשן, מוגבהות, נראות מרחוק. והתמונה האחרונה: רוגעת - לעת שחר: ספינה בלב ים חותרת מזרחה בים רוגע... ונער מביט בכיסופים. פרץ הקיץ משנתו, הוא הביט נכחו וראה באופן מטושטש כי כל התמונות הפכו לבליל מול עיניו, הסתחררו ונבלעו בחלל האולם, כמו היו עטלפים. דבר לא זכר מן החזיון הנורא ומדברי הזקן,זולת ארובות מוגבהות מעלות עשן וספינה חותרת, בה נער מביט בכיסופים. הוא יצא מן האולם ועבר לאורך האגם כשהוא עירני מן השינה והחלום המוזר עם שתי התמונות-מה שזכר, מנקר בו... "חלומות שוא ידברו" והנה הסתיים החוף בצוק נוסף ובפתח הכרוי בצדו הצפוני... הוא נכנס בפתח, פסע בו ובנפתוליו כמה דקות והנה ראה אור עז בוקע -אור יום. הוא עלה מפתח המנהרה, אל מערה כרויה בסלע והנה מדבר צוקים וסלעים, והשמש קופחת, ים בעל גוון מים ירוקים במרחק כמה עשרות קילומטרים לפניו- ים המלח. הר הזיתים נראה במערב וצריחי הכנסיות המסמנים את קו האופק לעת שחר. הוא פסע כמה צעדים והתמתח,אחר הביט שוב אחור לכיוון המערה -ופתחה נעלם מפניו: "חזיז ורעם" קרא הוא החליט לשמור את הדברים שראה בלבו. ובאותו היום, הלך הוא ומאירק'ה וסתמו בבטון את המנהרה שנפערה בבור המים. "נו, מה גילית באותה מנהרה" שאל מאירק'ה "שום דבר, היא מסתיימת בחדר צר ללא מוצא" ענה