אביב כבר מזמן את מחוגי השעון בשעה אחת קדימה - הזזנו. כבר מזמן את עצי השיטה בשולי הדרכים, פורחים - ראינו. כבר מזמן פרפרים צבעונים, מרחפים בשדות מעל הפרחים – צלמנו. כבר מזמן ילדנו הפעוטים, שִֹחקוּ בגן חצי ערומים ומים זה על זה - התיזו. אך פתאום, כך באמצע האביב. פניי השמיים קדרו, בעבים כוסו וממטרים מהם ירדו. מי יודע– מדוע כך באמצע האביב השמיים בוכים? האם טיפות הגשם כדמעות שֹמחה יהיוּ- על אגמי התהום שמיִּם נתמלאו? או שמא, גשמי זעף אֵלוּ, כבכי תמרורים יהיוּ - על פרחי החיים שבאמצע האביב נשרפו?