1. גם ה"צפיה" משתכללת על פי מד הגאולה

עברו הזמנים שבהם הצפיה לגאולה התמקדה אך בתקווה ובהמתנה פאסיבית.
כשהיורה רותחת וארץ ישראל על המוקד, הצפיה הופכת צמודה למד ההתרחשויות
אין כל משמעות לצפיה בלבד בלא נטילת חלק מעשי בפעלתנות ובהשפעה
שהרי עתה אנו נמדדים :
ב"רצו עבדיך את אבניה" - בבנין הארץ
ו"את עפרה יחוננו" - בעבודת האדמה.
 שלבים אלו  כבר מוצו במידת מה, תוך שהזנחנו במקביל את המישור החברתי
כאן אנו באוברדרפט האוכל באחיזתנו בחבלי הארץ. אותם חבלים שניתנו לנו בניסי ניסים ועל מנת שנספק סחורה חברתית של חברת מופת.
 עתה הדרך היחידה, לגאולה השלמה, היא בבניית חברת מופת ערכית שויונית וערבותית.
לחפץ חיים הקדוש היה חפץ בחיים ולנו עתה האתגר חיים של חפץ
 
2. הדרגה העליונה של ה"צפיה" ...
"כל צופיך נשאו קול יחדיו ירננו".
המצפה האמיתי, כשהוא עד לאתחלתא,
מיד הופך הוא ל"צופה".
אותו המצפה הרואה במו עיניו
את התגשמות ציפיותיו לגאולה.
ואזי הוא מתוך הכרת הטוב
 נושא קולו ברינה של הודייה.
אותו קול שירי רך ומפייס
 שכל כולו אומר :
אך אחדות כלל ישראל
בבחינת : "יחדיו".
ואם לא די בכך
הרי שניסט מפניו מעט הפרגוד
להציץ זעיר מזעיר - באותן ש"באות".
כאותה ה"צופה": נעמי שמר,
בשירה - ירושלים של זהב