שתיים וחצי בלילה. רק הירח בתפקיד. שוקו נוחר בקצב סדיר. טריקת דלת נשמעת   
מרחוק. מישהו קופץ להגיד לי לילה טוב. טוב למות בעד עקיצתנו. אני ורם אורן פורצים במרדף אחר הזמזום הבלתי נראה שהחליט להתמקם על האוזן שלי. הצליל שמתיימר להיות מסוק צבאי מתקרב ואני מרימה את 400 העמודים שבידי, מוכנה ומזומנה לדחוף את כל העלילה שבספר הלא רע הזה לתוך מוחו של היתוש בן קתוש בן של אמא שלו. עוברות עשר דקות מייסרות. אני לא זוכרת כבר למה הלכתי לישון מרוב שכל הגוף שלי בהיכון מטורף. אני מתיישבת על המיטה וכותבת את הסיוט שחוויותי עוד לפני שנרדמתי. לפני שסיימתי את המשפט הקודם הבחנתי בבן זבובה עובר מעל העט שרושם את מעלליו. עוד ניסיון לייצר ממנו פקס נוחל כישלון ואני מחליטה לוותר ולעבור עוד ליל סיירים מתחת לשמיכה מהודקת כמו ניילון נצמד לסנדוויץ' של אמא. תוך כדי שאני נוקטת את שיטת ההגנה ממלחמת המפרץ עם מסכת האבך אני נרדמת וחולמת על מתקן התקפי הלב שהורג יתושים במכות חשמל שלא היו מביישות שום הוצאה להורג.



יהי זכרו מחוץ.