אייל היה ה"ערס" של בית הספר היסודי בו למד הילד השתקן אי שם בעיר הצפונית. הוא למד בעצם שתי כיתות מעליו. באייל ניכרו תכונות של "טיפש עשרה" שלא דפק חשבון. הוא התנכל לכל מי שהיה קטן ממנו בגיל. כמה פעמים גנב ממנו את המעיל החדש שהוריו קנו לו ופעם אחת הרהיב עוז קרע אותו לנגד עיניו ההמומות של הילד.
יום אחד ראה הילד את אייל והוא מחלק עיתונים על אופניים:
"בוא תעזור לי – תקבל ממני מאתיים לירות!" אמר אייל. הילד האמין לו ועזר לו בתום לב. ומשביקש את הסכום קיבל סטירת לחי במקום.
השנים עברו, הילד בגר והפך לנער ונשלח לישיבה תיכונית של "בני עקיבא" היה זה מקום בו שכנו בצוותא ישיבות בני עקיבא וישיבות "שחורות" זו לצד זו.
יום אחד ישב באוטובוס בדרכו לעיר הצפונית. הוא ראה בחור בעל הופעה חרדית, חבוש מגבעת ליטאית וזקן ופיאות מציצים ממנו. הנער לא ידע במי מדובר, עד ששמע מהאברך:
"אתם משפחת ראובני! אתה פלג ראובני"
"כן!" אמר הנער ראובני
"אני אייל, למדתי חמש כיתות מעליך, עכשיו אני לומד בישיבת נחלת יעקב ברחוב האורן!"
"אני לומד בישיבת בני עקיבא ברחוב האלון!" ענה הנער בקול חסר התלהבות מן ההיכרות המחודשת. שכן לא שכח את אותו "אייל" הערס של בית הספר.
אייל התחיל לספר על לימודיו בישיבה החרדית ואיך התגלגל לשם, כשפלג מאזין לדבריו ולא מנסה לסתור אותם.
"אמרת משהו?" שאל אייל כאילו שמע את נהמת ליבו, פלג משך בכתפיו ובמשך כל הנסיעה שתק כשאייל חוזר על שאלתו "אמרת משהו?" ומתלהב בדבריו ומספר ודורש בדברי תורה.
עבר כחודש, היה זה ליל שבת בסוף ימי החורף. פלג ישב בחדרו בפנימיה, קורא בספר כשלפתע המדריך הודיע לו שמישהו בא לבקרו. הוא יצא אל המסדרון וראה את אייל שבא לבקרו.
פלג החסיר מליבו אנחה, אייל פתח: "אתה התפללת איתי באותו בית כנסת בשכונה, וגם למדת איתי בבית הספר ורציתי לספר לך על הישיבה שאני לומד בה וכמה חשוב לו לאדם לקבוע עיתים לתורה כפי שאומרת המשנה במסכת..."
הוא שוב הפליג בדיבורו כבעל תשובה מתלהב כשהוא מבקר את חובשי הכיפות הסרוגות ואת הלומדים בישיבת הסדר ואת השירות בצה"ל ופלג האזין לדבריו בסבלנות. לא שלא היה לו מה להגיד, אלא שהוא סבר כי עדיף לו לשתוק, להאזין ואחר כך ללכת לדרכו. מטרתו של אייל, בעל התשובה הייתה ברורה, להביא לכך שפלג ילמד בישיבה החרדית. אך פלג עוד זכר את המכות, גניבת המעיל ומאתיים הלירות שהבטיח לו. וכמה שנים עברו מאז? ארבע שנים? שבע שנים?
"אז בוא לבקר וללמוד איתי בישיבה!" אמר אייל. פלג הנהן ולאחר שהלך, פלט אנחת רווחה.
עבר כחודש, פלג עבר ברחוב העיר הצפונית, לפתע היה נראה לו כי הערס שעובר בצדו השני של הרחוב נראה לו מוכר. הוא אימץ את עיניו. אייל – כן זה אייל כהן, ללא מגבעת, ללא כיפה, ללא חליפה, גורמט לצווארו, שיערו קירח, לצדו צעדה נערה ספק ילדה, לבושה בבגדים מינימלים. הוא לא ידע מה יאמר לו הנודניק בפעם הזו ובגלגול הזה ולכן העדיף לשים את עצמו כלא רואה, להתחמק ולהמשיך הלאה.
עברו כמה חודשים, פלג צפה בטלוויזיה והנה שמע מפי קריין החדשות את הדברים הבאים:
"המשטרה תפסה את אייל כהן החשוד באונס קטינה. היום הובא להארכת מעצרו בבית משפט השלום!"
על המרקע נראה אייל המובל אל דוכן הנאשמים בבית המשפט מול המצלמות המבהיקות. הוא לבש ג'ינס וגופיה, מבטו היה מבולבל, הוא עישן סיגריה, הוא חזר להיות עבריין, אלא שכן.. בהחלט...כצפוי מעבריין המבקר בבתי משפט, על ראשו, באופן מתבקש, מונחת הייתה כיפה שחורה בולטת.
