[ליצירה]
תודה לך מסר, ודאי שהכותרת נועדה להדגיש את הזעזוע, ובנוסף ביקורת, ביום כזה, הוא יום השואה, על האהבה ללא סיג של הנצרות שהביאה לטביחת מיליונים, ולא רק בשואה אלא בכל מסעות הצלב והאינקויזיציות לזמניהם, "שם בערה בעליזות אש התופת...".
בנוסף הוא ביקורת לחברה ובעיקר לממשלה, שלא ידעה לקבל נכון את האודים המוצלים, וגם כיום היא מתעמרת בהם, ואותה אני מדמה לאישה שהיתה אומרה להיות אוהבת וידידה ומתגלה כסוג של שדשמוריד שאולה את האודים, בגלל מיעוט הקיצבאות הניתנות להם, וחוסר היחס והטיפול הפסיכולוגי הראוי.
אולי השימוש בדמון כדימוי הוא טיפה מוקצן, אבל נשארת העובדה שהמכה בפטיש של סבלותיהם של אלו שברחו מן התופת היא מדינת ישראל לצערינו, בין ביחס של המדינה פעם לשואה, כיהודי הגלותי המובל לטבח והסגידה לגבורה בלבד של השואה וחזרה דוקא על המרידות, והן כיום.
[ליצירה]
אני לא מתכחש לשמחה וצער אהבה ושנאה, רק לביטוייהם בשלב של קשר בוסרי, אבל אם אתה אומר כנראה אתה אדם פתוח מאוד שעדיין לא נפגע מהפתיחות הזו ויש רק לייחל שלעולם לא תיפגע ממנה.
[ליצירה]
יפה
בהתחלה לא התחברתי למילים הן נראו לי כתובות למען החרוז, אבל החלק השני מדהים, אישיות, כואבות, אוהבות ולוטפות, בעיקר שתי השורות האחרונות, יפה מאוד.
[ליצירה]
את יכולה לשים:
אשת נבלה, אשה המשקרה, (בשין שמאלית או ימנית...) אשה מהבילה (בשני המובנים), נחש הבגידה, שועל המרמה, ועוד רבים...
אבל הכונה היתה מלשון תככים, מזימה, הסתה... למרות שאין מילה כזו, המצאתי... מקווה שהבנת... תודה על ההתעניינות... גרשון...
[ליצירה]
באופן כללי יש צדק בדבריך, אך על מנת להיצמד למקור:
"בקשתיהו ולא מצאתיהו, קראתיו ולא ענני", היה עליי להשתמש בביקשתיך ומצאתיך... וכן לעניין "ואחזה בך", מכיון שזה שיר הבנוי על אותם פסקאות, צריך היה לשמור על קשר מסויים למקור, להציג את הבנתי את הנאמר בפסוקים, או יותר נכון את מה שרציתי להביע בפסוקים, ועל כן, הזיקה חייבת להישמר, אך בפעמים הבאות אשתדל יותר, תודה.