הדבר שאני הכי שונאת לעשות בסוף יום העבודה שלי- זה להוריד את האיפור. מזלי שהימים הללו אינם תדירים. ההווי הסטודנטיאלי עודנו חלק בלתי נפרד מחיי ומה שמאפשר לי ולנורית, הכלבה שלי, לשרוד בדירת החדר וחצי עם נוף מדהים של איזור התעשיה מצד אחד והחלון של היאכנע הצעקנית מצד שני- זו העבודה שלי כליצנית. למה ליצנית? כי אני מתה על פורים ועל תחפושות. כי אני יודעת לשיר ולנגן. כי אני אוהבת את האנשים הקטנים והדוגרים האלה. וגם כי אני טובה יותר בלעשות צורות מבלונים מאשר להכין קפה לבוס ולצלם מסמכים. אבל כמו שהקדמתי לומר- יש קטע אחד מעצבן בכל ה"פאן" הזה וזה התהליך המתיש של הסרת האיפור. גם להתאפר זו לא ממש עבודה קלה אבל היא יותר מעניינת. להשתנות אט אט ולהיות... משהו אחר. לנורית לקח קצת זמן להתרגל לדרך הזו שלי לצבור הון שיאפשר קיום בסיסי, ובהתחלה היא נהמה בצורה מפחידה ממש , אבל אני גם חושבת שזה הפך אותה לחשדנית יותר, תכונה די נחוצה בתנאי המגורים שלי. אז אם אי פעם תרצו לבוא ולבקר אותנו תצטרכו לעבור מכשול לא פשוט ואימתני כמו הבוקסרית הזאת, שהיא מאוד חמודה, גם אם לא אינטיליגנטית במיוחד. ממש כעת הייתי במסיבת יום הולדת של פעוט מקסים בן חמש. דביר. הוא כל כך נקשר אלי שבמקום השעתיים שסגרתי עם ההורים שלו- נשארתי שם ארבע שעות. וגם עזרתי להם עם הספונג'ה של הסוף. הם כל כך התלהבו ממני עד שביקשו שאגיע גם למסיבת סיום כיתה א' של אחותו. היה נחמד לי שם במשפחה החמה הזאת. שלא לדבר על זה שסוף סוף אכלתי ארוחה שהיא תוצר ישיר של סיר בישול שתאמינו או לא, ממש שהה על הכיריים ולא איזו מנה חמה או פיצה מחוממת. ואז כשדבירי רצה שאני אסיר את האיפור - נפרדתי יפה לשלום ויצאתי לדרכי. רציתי שימשיך לחלום בחיוך על הליצנית עם הכובעים המצחיקים. אם הוא יכיר אותי אחרת - הוא יחייך פחות. ואני יודעת שחלק מכם זוכר את ליצן יום ההולדת כמשהו מבעית - אבל אצלי זה ממש לא ככה. עוד לא היה ילד אחד שבכה כשהגעתי למסיבה שלו. הם מיד מזנקים עלי ורבים מי ישב לי על הברכיים ראשון. אני די נהנית מהם. הקטנטנים האלה. הכל ישיר וגלוי אצלם, אין שום מסכות. ככה זה גם אצל בעלי חיים. פעם גם אני הייתי כזאת. פתוחה, חשופה. אבל נקפו השנים, התבגרתי ו... השתניתי וכל הכיעור שגיליתי סביבי אילץ אותי לברוח לדירת חדר וחצי אחרי בדידות של יום לימודים או חדווה של כמה שעות עבודה. ומזלי שיש לי את האפשרות להבלע לתוך החור הזה, שגם אם הוא אפרורי וקטן - הוא החור האפלולי והקטן וה"שלי". ועכשיו? עכשיו אני מביטה דרך החלון בעשן המיתמר מאיזור התעשיה, מלטפת את נורית שמתפנקת לה לאחר בליסת שאריות המזון הרבות שהבאתי לה מביתו החמים של דביר וחושבת ביאוש שאני צריכה לישון ו... להסיר את האיפור. יש ימים שאני נרדמת על הספה עם הבגדים המצועצעים וכל הצבע על הפנים. ויש ימים, כמו היום, שלאחר שהדמעות חרצו שבילים בפני הליצן הצוחקות שלי- אני שוטפת את פני מול המראה באמבטיה, מסירה בעדינות את החיוך המצוייר ומגלה את פני. הפנים שגם בשתים עשרה השנים שחלפו מאז התאונה ההיא - לא הצלחתי ללמוד לאהוב.