באור הכבוי ששם.
בדרך שהולכת ונסללת עם בוא הרגלים
שדורכות עליהם
בבדידות שאין בה מזור עד
המפגש עם בדידות נוספת
בצמיחה התמידית שמקיימת קמילה
בהיסוס שלא יודע
מה, ואיך
במה שעוד לא הובן לי, אשִיח
(ותִתעטף עלי רוּחי)
[ליצירה]
סליחה, אבל הקטע הזה עשה לי רע מאד. זה משל למשהו? תיעוד של אירוע? או חלום שזה יקרה? מצד התיאור, חוסר האונים אכן זועק, מצד התוכן, לא פחות חשוב, הרוע זועק עוד יותר.
[ליצירה]
..
חמווווווד! אגב, פשוט לכי יומאחד לגן ותלמדי את הגננת את הסוף הנכסף. חוצמזה, רציתי לתקן נקודה מאד בסיסית: בטהובן הוא המוסיקאי ה א ח ר ו ן שאפשר להגדירו נוגה!! אני מוחה בתוקף! זה מה שקורה כששומעים רק את החלק הראשון של סונטת אור הירח..
תגובות