חזרתי לישיבה של הרב דימשיץ. הרגשתי מעורער. הביקור הקצר לחג, ערער אותי שוב והפעם אפילו יותר מאשר בשנה שלפני כן. כשעליתי לביתו של הרב דימשיץ להגיד לו שלום, רציתי בעצם להחזיר לעצמי את התחושה שאני בן אדם נורמלי. הרב דימשיץ פתח לי את הדלת ואני אמרתי לו שלום, נבוך. הוא אמר לי בחיוך הכל כך מוכר שלו, החצי מלגלג: נו, אז אני רואה שאתה בחיים, אה?!
אבל החצי לגלוג הזה לא פעל את הפעולה הרגילה שלו. הוא לא הרגיע אותי. הפעם הייתי צריך משהו עמוק יותר מאשר ניסיון להשכנת שלום בית מזויף. רציתי לדעת את האמת: מי המשוגע? אני או הם?
"בקושי. בקושי חי" עניתי לשאלתו לבסוף.
"בקושי. חה, חה, חה" צחקה מאחור אשתו של הרב דימשיץ. הרגשתי שהיא מפרגנת לי ואילו הרב דימשיץ שופט אותי על היחס להוריי.
שוב התחלתי להרגיש את התחושה המעיקה שחשתי כל חיי. למה אני לא בסדר? למה לא מקבלים אותי כמו שאני? רציתי שהרב דימשיץ יראה לי, באיזו פעולה, שהוא מבין שאני כן בסדר, שעשיתי את כל המאמצים – ולמרות זאת לא הצלחתי. אבל הוא רק המשיך לעמוד ליד הדלת ולדבר אתי בעמידה, כשאני בחוץ. למה הוא אף פעם לא מכניס אותי?
הרב דימשיץ היה מספר הרבה פעמים על כל הטיפוסים שהיו מתארחים בביתו במשך השנים, שהוא ואשתו טיפלו בהם והם היו כמו חלק מהמשפחה. תמיד כששמעתי את הסיפורים האלה עלה בי רצון עז להיות גם כן חלק מהמשפחה הזו. הרי אני והרב דימשיץ כל כך דומים, חשבתי, הוא בטח היה מבין אותי טוב יותר. גם מהסיפורים של איתי הבנתי שפעם המצב היה שונה. איתי סיפר שהרב דימשיץ היה מזמין אותם לשבתות והאווירה הייתה חברתית יותר, מגובשת יותר. ואילו היום, לא רק אני אלא כל תלמידי הישיבה הרגישו בניכור מסוים מצד משפחת הרב. חלק מהתלמידים תלו זאת באשתו של הרב שמגוננת עליו יותר מדי. הם טענו שבגלל שבעבר הרב חווה כמה מפחי נפש כואבים ביותר, היום אשתו כבר לא נותנת לו להיכנס לדברים כאלה מלכתחילה.
רציתי לזעוק: 'אבל זה לא הוגן! למה דווקא כשאני הגעתי? למה דווקא עלי מפעילים את החוקים החדשים? האם אתם לא רואים מי אני? אני האדם שהכי קרוב אי פעם אל הרב דימשיץ! אני מבין אותו כל כך טוב, שלמרות שאני לא מכחיש את חולשותיו – אני שופט אותו לטובה! למה? כי אני מבין אותו לגמרי. אני מזדהה אתו לגמרי. יש לנו את אותו המבנה הנפשי של רגישות גבוהה מאוד, אינטלקט ומופנמות'.
"חשבתי על משהו" אמר לי הרב דימשיץ ועורר אותי ממחשבותי, עדיין ליד הדלת. "יש לך כושר התבוננות. החלטתי ללמד אותך גרפולוגיה. פעם עשיתי את זה באופן מסודר, לקבוצה גדולה, אבל זה לא עבד. אי אפשר ללמד כל אחד. אני אלמד אותך באופן אישי. אתה מתאים לזה".
הרב דימשיץ ילמד אותי באופן אישי גרפולוגיה!
שוב שכחתי את מפחי הנפש החוזרים ונשנים, עכשיו קיבלתי את מה שרציתי! ידעתי שרבים וטובים ניסו לשכנע את הרב דימשיץ ללמד אותם גרפולוגיה ולא הצליחו, אבל אותי הוא ילמד. לפחות חמש עשרה שנים עברו מאז הניסוי האחרון שעשה הרב דימשיץ בכיוון. הרב דימשיץ סיפר לי כי לימוד הגרפולוגיה הכניס אותו לצרות: אחד התלמידים הביא לו כתב יד לניתוח לדוגמא. הרב דימשיץ ניתח אותו לעומק ובחריפות מבלי לדעת למי שייך הכתב. בסופו של דבר התברר שמדובר באישיות מפורסמת ואותו תלמיד, שלא נזהר מספיק, גרם לרב דימשיץ מבוכה רבה.
אבל אותי הוא ילמד!
"הרב, רציתי לדבר אתך על עוד משהו" אמרתי.
"אין לי זמן כרגע. אבל תדע לך שאני זוכר אותך. אני חושב עליך גם כשאתה לא נמצא מולי. אני מדבר אתך גם כשאני לא מדבר אתך".
'אני מדבר אתך גם כשאני לא מדבר אתך' – איזה משפט נפלא! זה בדיוק מה שהרגשתי. תמיד הרגשתי כאילו אני והרב דימשיץ מדברים אחד עם השני לא כמו כל האחרים. כל האחרים מדברים אחד עם השני במילים: אם לא דיברת ברור – לא יבינו אותך; אתה צריך להתאמץ כדי שיבינו אותך. ואילו אני והרב דימשיץ הבנו אחד את השני בלי מילים. כאילו לשנינו היה ברור שאנחנו מבינים אחד את השני וכמה מילים היו מספיקות להעביר את כל הרעיון.
אז לא סתם דמיינתי! הרב דימשיץ באמת העריך אותי יותר מכולם. ידעתי שהוא לא מציע לאף אחד ללמוד אצלו גרפולוגיה.
ללמוד גרפולוגיה לא נתפס אצלי כאיזה קסם חביב, משהו שלומדים בשביל הכיף. ראיתי בזה משהו מהותי בשבילי ממש כמו שהפסל מתייחס לכלי העבודה שלו: הם חלק ממנו, ממשיכים אותו. רציתי לשלוט בכלי הזה, בחינת כתב היד, באופן מוחלט, אופן שלא שלטו בו לפניי אף פעם.
אבל לא עניין אותי בכלל, ללמוד גרפולוגיה באופן מסודר. לא רציתי ללכת למוסד "מוכר", וללמוד ארבע שנים ולקבל "הסמכה". ממש לא. מבחינתי היה קשר ישיר בין הצורה בה הרב דימשיץ מנתח אנשים ובין ניתוח כתב היד שלהם. לדוגמא, אני, בעקבות הרב דימשיץ, חיפשתי בכתב, קודם כל, להבחין אם האדם הוא הומני או ריאלי. משום שטיפוסים הומניים וריאליים מדברים בשפה אחרת לגמרי. לטיפוס הומני, היינו יכולים להסביר דברים הקשורים באנשים וברגשות בצורה של "בערך" והוא כבר היה משלים את החוסר בהסבר מעצמו. לעומת זאת לטיפוס ריאלי היינו צריכים להסביר את ההסברים באופן מדויק כמו מדע ו "להוכיח" אותם – דבר שדרש כמובן, מאמץ רב יותר.
הגרפולוגיה הממוסדת, לעומת זאת, נטתה להיתפס לפרטים בצורה כזאת ש "מרוב עצים לא רואים את היער". לפי הגרפולוגיה הזאת, כדי לדעת משהו הכי פשוט על בן אדם, אתה קודם כל צריך לשלוט באינסוף פרשנויות על כל צורת אות. "א" שנכתבת בצורה כזו, אינה דומה במשמעותה ל "א" שנכתבת בצורה אחרת. וכך גם באות "ב" ו "ג" וכך הלאה.
אבל גם הצירוף בין אותיות יכול לשנות את המשמעות הכוללת. כלומר, ניתוח האישיות יכול להשתנות אם מצרפים "א" ו "ב" או אם מצרפים "א" ו "ת". הריבוי הבלתי אפשרי הזה גרם לכך שניתוח גרפולוגי "מקובל" נראה בערך כמו ניתוח אסטרולוגי. משהו בסגנון – 'יש לו פוטנציאל להצלחה, אבל הוא צריך להיזהר מנטייה באופיו להיכשל ברגע המכריע'. זה היה ניתוח "פרווה", כלומר, לא לכאן ולא לכאן.
אני נמשכתי בחבלי קסם לניתוח של הרב דימשיץ: חד משמעי, מתחייב, מעורר מחלוקת, יומרני.
רציתי להגיע למצב שבו לכל מקצוע יהיו לי רשימת תכונות נדרשות שמבחינות אותו באופן מוחלט מהתכונות הנדרשות למקצוע האחר. למשל, מה מאפיין עורך דין? כמובן שיש סוגים שונים של עורכי דין אבל אפשר לומר בכלליות שעורכי הדין המצליחים ביותר הם תחרותיים מאוד. הם מחשיבים ביותר הצלחה – דבר שבא מן הסתם על חשבון אידיאולוגיה. בנוסף לתחרותיות, עורכי הדין הטובים יודעים להתבטא בצורה מוקפדת ביותר, כלומר, הם מצליחים להסביר את מה שהם רוצים לומר בצורה המשוכללת ביותר שיש. תכונה שלישית הכרחית היא מה שמכונה הכרת דרכי הבריות, משהו שלומדים מהתבוננות באנשים ומניסיון.
האם עורך דין טוב, צריך להיות אדם רגיש מאוד?
לא, להפך. אסור לו להיות רגיש מאוד משום שהרגש עלול להטעות אותו בניתוח אובייקטיבי של המקרה. בכל זאת, הוא צריך להיות רגיש במידה – כדי לדעת לעשות ולהבין מניפולציות רגשיות.
האם עורך דין טוב צריך להיות חכם?
כן, אבל לא גאון. אסור שתהיה לו נטייה להתעמק בנושא כלשהו. עדיף שיכיר באופן שטחי הרבה תחומים מאשר שיכיר באופן יסודי נושא אחד. אסור לו להיות פילוסוף. החוכמה שלו צריכה להיות תמיד צמודה לפרקטיקה. אם הוא לומד פילוסופיה, זה טוב רק בשביל להפגין לפני השופט שהוא אדם משכיל.
האם עורך דין טוב יכול להיות איש רוח?
כנראה שלא (אלא אם כן זה מקרה יוצא דופן). הוא צריך להיות מעשי ולדעת איך לדבר עם נהג משאית זבל או פקידה פשוטה - אם זה יכול לקדם את התיק שלו.
אפשר לומר במילים פשוטות שעורך דין טוב צריך שילוב של שלושה דברים: ראש, לב ויד. כלומר, יכולת ניתוח, רגישות בסיסית והבנה אנושית, ומעשיות. הוא לא צריך להיות מעולה באף אחד מהצדדים הללו – הוא צריך שילוב מעולה ביניהם.
הדברים שתיארתי כאן, נראים כל כך פשוטים עד שכל אחד שקורא אותם בוודאי אומר לעצמו: נו, אבל זה ברור מאליו! בטח כבר עשו את זה או כתבו את זה במקום כלשהו.
גם אני הייתי בטוח בכך. זה מה שכל כך אהבתי אצל הרב דימשיץ: הניתוח היה מעמיק מאוד אבל פשוט. כשהרב דימשיץ היה רואה כתב יד, הוא היה מתאר מיד דמות חיה ואומר, למשל: האדם הזה הוא לא רגיש ולא מבין באנשים!
ואז, בן שיחו היה נזעק: אבל הוא דווקא בן אדם נחמד! אני מכיר אותו! מה שאתה אומר לא יכול להיות!
הרב דימשיץ לא היה מתבלבל. הוא היה אומר: מן הסתם הוא קיבל חינוך קפדני להיות מנומס. נניח, חינוך יקי, או אנגלי. הוא יודע איך להתנהג בחברה ומה להגיד לגברת מבוגרת שזה עתה נכנסה לחדר.
בן השיח היה אומר: אה…כן…לא הוא, אבל ההורים שלו באמת מגרמניה.
הרב דימשיץ לא היה מתרגש משום שהוא כבר ידע שהוא צודק והמשיך בקלילות הלאה:
אבל הוא לא באמת מרגיש אנשים. הוא לא מבין את הבעיות שלהם והן לא מעניינות אותו. הוא מביע התעניינות שטחית בלבד. הוא מראה כלפי חוץ חום וחיבה, כלומר, הוא מחייך – כי זה מה שכתוב בספר שצריך לעשות במקרים כאלה. אבל תחשוב, היה הרב דימשיץ אומר לבן שיחו, על נושאי השיחה שלו – האם הוא מרכל?
לא, היה עונה בן שיחו, הוא סולד מזה.
בוודאי. כי הוא לא מתעניין באנשים. הוא גם לא מסוגל לנחש מניעים של אנשים לעשות מעשה מסוים משום שהוא לא מרגיש את הדברים.
ואז הרב דימשיץ היה מוכיח את דבריו. הוא היה מוצא סיטואציה מסוימת מחיי היומיום ומנבא לפני בן שיחו: בסיטואציה הזו ישנם כאלה שנוהגים כך, אבל הוא ינהג אחרת, ואני אומר לך את זה מבלי להכיר אותו.
בן השיח היה קופץ ממקומו כנשוך נחש. איך ידעת???
וזה היה הרגע של ההנאה המושלמת בשביל הרב דימשיץ – הקטע בו הוכיח את שליטתו בהבנת אנשים.
החלום שלי היה להגיע לרמת דיוק כזו שאוכל לראות בן אדם חי, ממש מול העיניים, דרך הכתב. כתב אחד יראה לי שמדובר באדם שמוכשר מטבעו להבין אנשים והוא עובד כמנהל בנק. אני אבוא אל אותו אדם שנמצא במעמד מכובד ואומר לו בביטחון מלא וללא היסוס: אתה לא מתאים לתפקיד שלך! נכון, אתה ממלא אותו היטב ואתה מסוגל לכך וגם משבחים אותך, אבל מבפנים – אתה לא מאושר. והוא יגיד לי נכון, אתה צודק. אז מה לדעתך אני צריך להיות? ואני אענה לו – עובד סוציאלי. זה מה שיעשה אותך מאושר.
או להפך. אדם אחר שחינכו אותו לעשות דברים ערכיים וחשובים והוא עובד כמחנך. ואני אגלה שאין לו כשרון לחינוך ואומר לו: אתה צריך לעזוב מיד את המקצוע כי לא רק שאתה לא מאושר, אלא שגם עשרות ילדים ישנאו את בית הספר בגללך כל החיים.
אבל זה לא נגמר בזה. ראיתי בגרפולוגיה כלי שבעזרתו אוכל לפתור את כל נושא ההתאמה בין זוגות. במקום לומר: הוא רופא והיא רואת חשבון ולכן זה מתאים (כמנהג הסבתות והדודות), יהיה ניתוח מקצועי ומדויק שיאפשר להתאים התאמה זוגית מלאה ויחסוך לאנשים הרבה עגמת נפש.
שוב חזרה לבעור בי התשוקה. הרב דימשיץ, פסיכולוג וגרפולוג, בעל שם בינלאומי, שנוי במחלוקת אומנם - אבל הי! למי אכפת? אני הערצתי אותו והאמנתי באופן מוחלט בשיטתו וכולם יכולים ללכת לעזאזל!!! – הרב דימשיץ עומד להפוך אותי ליורש שלו!
אבל רגע, חשבתי לעצמי, מה יותר הגיוני מזה?
מי מתאים יותר ממני לתפקיד? הרי היה ברור שהרב דימשיץ דיבר אתי יותר זמן ויותר בפתיחות מאשר כל אחד אחר בישיבה. כשהוא היה מדבר עם אחרים התלוותה לקולו אותה נימת סמכותיות שיש בין מורה לתלמיד או בין מפקד לחייל – אותה נימה שאומרת שאתה צריך לבצע גם אם אינך מבין. ואילו אתי השיחה תמיד קיבלה אופי אישי. הוא היה משהה אותי זמן רב בחדרו ומדבר בחופשיות על התלמידים האחרים ואומר דברים דומים למה שאני חשבתי עליהם.
אז יש לי בשביל מה להתאמץ, חשבתי. לא בזבזתי כאן את הזמן. אני, בניגוד לחבריי שישבו והתווכחו אתי כל הזמן, לא סתם דיברתי על רגישות ואנושיות. אני לא סתם השתמשתי במושגים של הרב דימשיץ בכל שיחה. אני הבנתי אותו באמת. הנה, הוא הוכיח את זה בזה שהוא הולך ללמד אותי. הרגשתי איך אני מתחזק שוב אל מול כל הלעג, הציניות והוויכוחים שהיו מנת חלקי בישיבה. שידברו, שילעגו, שיבלבלו את המוח – אני, את האמת, יודע. יום יבוא וגם הם ידעו…
הייתי בהחלט זקוק למנת החיזוק הזו, כי כשחזרתי לפנימייה לאחר החג ראיתי שהדברים השתנו. משהו קרה, משהו ביחסו של המחנך אליי.
בתחילה, לא הרגשתי כלום. אבל התלמידים שלי, "טעוני הטיפוח" – הרגישו. ביום שלמחרת החזרה מהחופשה, לאחר שהסתיימה תפילת הבוקר, הפתיעו אותי התלמידים בשאלה: "מה, יגאל, אתה והמורה לא מדברים?!"
אנחנו לא מדברים?!
הרעיון כמעט הצחיק אותי! הרי אנחנו היינו כמעט כמו זוג. כל בית הספר קינא ביחסי העבודה ההדוקים שלנו.
ובכל זאת…
המחנך עמד די קרוב אלי והשאלה של התלמידים תפסה אותו לא מוכן. הבטתי אליו כדי לצחוק אתו ביחד, אבל הספקתי לקלוט את שבריר השנייה של ההתלבטות – הוא ניסה להתחמק ממבטי, כנראה כדי להתגבר על ההפתעה. רק לאחר רגע, הוא הישיר את מבטו ואמר בחיוך : לא. מה פתאום. אבל זה היה מאוחר מדי. קלטתי שמשהו קרה.
אבל מה קרה? ולמה? הכל היה כל כך טוב. מה כבר יכול להשתבש? הרי הוא ואני הלכנו תמיד ביחד, נגד הממסד, ועכשיו שוב אצטרך להיות לבד. דווקא עכשיו, כשהכל החל להסתדר…
בימים הבאים שמתי לב שהוא נמנע ממני. כשהיה עובר לידי הוא היה משתדל לומר שלום כדי לצאת ידי חובה ולהסתלק מן המקום. הוא הפסיק לבקש ממני להתקלח בחדרי לאחר ריצת הבוקר שלו. היחסים האישיים בינינו נעלמו. כשביקשתי לדבר אתו על תלמיד זה או אחר, הוא היה אומר בסדר, אבל מתחמק כל הזמן בתירוצים שונים. האחדות שליוותה את יחסינו עד לאמצע השנה והובילה את הכיתה "המקדמת" להשגים – התפוגגה. הוא התחיל לומר לתלמידים דברים שסתרו את מה שאני אמרתי – אפילו שהסכמנו עליהם בעבר - רק כדי לחלוק עלי. את הקרע בינינו כבר לא ניתן היה להסתיר.
רציתי לאחד מחדש את הדברים. התגעגתי לשיתוף הפעולה הנפלא, יוצא הדופן שהיה בינינו. אבל כל פעם שניסיתי להעלות את הנושא בפניו הוא היה אומר: בעיה? איזו בעיה?! ואני הייתי עומד אובד עצות.
ככל שעבר הזמן הרגשתי מתוח יותר. מה הוא רוצה ממני? מה עשיתי לו? הייתי חייב לגלות את התשובה.
יום שישי אחד, סיימתי את סידוריי בפנימייה ועמדתי לנסוע לבית הוריי. כשהלכתי ברחוב, ליד מעבר החצייה, עבר לידי באותו רגע המחנך במכונית ושאל אותי מתוך נימוס אם אני רוצה שהוא יסיע אותי לתחנת האוטובוס. הודיתי לו ונכנסתי.
מיד כשנכנסתי למכונית החלטתי לפעול.
"תשמע" אמרתי "אני מרגיש שיש בינינו מתח כבר הרבה זמן ו…"
"איזה מתח???" היתמם וחייך חיוך מאולץ.
"עזוב, בני (זה היה שמו), אני לא טיפש. התלמידים אומרים, ו…"
הוא הפסיק אותי. "הם אומרים הרבה דברים".
"עזוב" אמרתי שוב, במין קוצר רוח "אני לא צריך אותם. אני יודע שזה ככה, אבל רגע" סימנתי לו שלא יפריע "תן לי לסיים. משהו קרה. אני יודע שמשהו קרה ותאמין לי, אין לי מושג מה זה. אז אם עשיתי לך משהו, בבקשה, תגיד לי, שאוכל לשנות. בבקשה, אתה חייב להאמין לי שאני פשוט לא יודע על מה אתה כועס".
ראיתי את ההיסוס במבטו וידעתי שהצלחתי לתפוס אותו.
"זה בגלל הכתב יד שלקחת לרב דימשיץ" אמר לבסוף.
"מה…מה הבעיה?" שאלתי, מאמץ את מוחי להיזכר במשהו רע שעשיתי.
"אתה שינית את היחס שלך אליי מאז שהראית לו את כתב היד".
מה ? ? ?
אהה! ! !
פתאום נזכרתי…
בגלל היחסים הטובים שהיו ביני ובין המחנך הוא היה משתף אותי בבעיותיו והתלבטויותיו לגבי עצמו. הוא היה טיפוס שאפתן שרצה לראות את עצמו מתקדם ומהר. אבל הוא לא היה בטוח שתחום החינוך מתאים לו. מה הבעיה, אמרתי לו יום אחד, תן לי את כתב היד שלך ואני אקח אותו אל המורה שלי ואחזיר לך ניתוח מדויק שלך.
זאת בדיוק הייתה תקופת ההתלהבות שלי מהגילוי שכתב היד יכול לאבחן אנשים בצורה כל כך מדויקת. כל מי שידעתי שמצוי בהתלבטות ורציתי לעזור לו – ניסיתי לשלוח אותו אל הרב דימשיץ. חשבתי שחבל שהרב דימשיץ נמצא כל כך קרוב והבן אדם לא ינסה להיעזר בו.
בסופו של דבר הוא התרצה ונתן לי את כתב היד שלו. שמחתי מאוד כי באמת רציתי לעזור וחשבתי שאולי הרב דימשיץ ייתן לי אבחנה שתוכל לעזור למחנך למצוא את הכיוון שלו.
בינתיים הגענו אני והמחנך אל התחנה. לא יצאתי מהרכב.
"נו, אבל מה הבעיה?" שאלתי אותו "אתה חושב שהרב דימשיץ אמר לי משהו רע עליך?"
"לא יודע" ענה בפנים חמוצות "אבל באותו יום, ראיתי שההתנהגות שלך אלי השתנתה".
"אבל למה שההתנהגות שלי תשתנה?" צחקתי מתוך התגוננות "הוא לא אמר לי עליך כלום!".
אבל זהו ש…כן. הוא כן אמר.
ניסיתי להיזכר…
באותו יום נכנסתי לרב דימשיץ להראות לו את כתב היד של מחנך הכיתה. הוא הסתכל בו רגע קצר, כהרגלו ואז הפטיר בטון שמשמעותו הייתה ברורה לי מכבר: "זה, אמרת, המחנך של הכיתה הטיפולית?!"
הוא לא היה צריך להגיד יותר מזה. הכל היה ברור.
"האם אתה יכול להגיד לי, לדעתך" שאלתי את הרב "למה הוא מתאים?"
"את זה אני אגיד לו" אמר הרב דימשיץ. זה דווקא לא התאים לרב דימשיץ. בדרך כלל לא הייתה לו שום בעיה לשתף אותי במחשבותיו על אנשים.
"בסדר" אמרתי "אבל רק תגיד לי דבר אחד. האם הוא מתאים לחינוך?"
הרב דימשיץ הניע ראשו מצד לצד בשלילה ועיקם את שפתיו בצורה שהייתה מוכרת לי: הוא לא העריך את המחנך - בלשון המעטה.
"ולניהול?" הוספתי להקשות.
שוב, אותה שלילה.
מה אני אומר לו, לעזאזל? כמובן שלא יכולתי להגיד לו שהרב דימשיץ חושב שהוא לא מתאים לחינוך. זה לא בא בחשבון. אף אחד לא אוהב לשמוע שהוא לא טוב במשהו.
אז מה אמרתי לו בסוף?!
לא הצלחתי להיזכר.
"אז בגלל זה כל הבלגן" תקפתי את המחנך "אתה כועס עליי בגלל משהו שבכלל לא קרה. הרב דימשיץ לא אמר לי עליך שום דבר שלילי".
"אני זוכר בבירור שהיחס שלך אליי השתנה" אמר המחנך בעקשנות.
"איפה?!" זעקתי "מתי?!"
"באותו ערב, במסיבת כיתה שעשינו אצלי בבית!"
שוב נזכרתי…
כל אותו היום הייתי בבית הספר להוראה. זה היה אחד מאותם הימים הנוראים האלה והבלתי נגמרים. כאילו כדי להכעיס, היו כל השיעורים משעממים עד מוות. הייתי עייף ומדוכא וכשיצאתי החוצה ירד גשם זלעפות. מזג האוויר השתלב עם מצב הרוח שלי לגמרי. חיכיתי לאוטובוס ובאותו הזמן הגשם המשיך לרדת באלכסון, הרוח הכתה בי, היה לי קר, ולא ראיתי את סופו של היום באופק. עד שהגעתי אל ביתו של המחנך, שם נערכה מסיבת הכיתה, כבר לא היה לי מצב רוח לכלום. נכנסתי, כולי רטוב ורועד והתיישבתי בכיסא פנוי. ניסיתי להתייבש ולהתחמם. משני צדי השולחן ישבו תלמידיי מהכיתה המקדמת וסיפרו בדיחות אבל אני לא השתלבתי. ממולי, בצד השני של השולחן, ישב המחנך.
"אז" המשיך המחנך "ראיתי איך שינית בבת אחת את ההתנהגות שלך אליי"
"מה???" אמרתי כלא מאמין והדגשתי כל משפט בהטעמה "בגלל אותו ערב, שבו חזרתי בדיכאון אחרי שעות של שעמום והייתי כולי רטוב וקופא מקור – בגלל אותו ערב הסקת מסקנה שאני לא מכבד אותך???
"תראה איזה אבסורד זה" הוספתי "אתה התחלת לבנות מגדל קלפים על בסיס משהו שבכלל לא הייתי מודע אליו, ומזה פיתחת תיאוריה כאילו אני חושב עליך כך וכך ובכלל כל הדברים האלו לא היו ולא נבראו!"
"אז אתה רוצה להגיד לי שהרב דימשיץ לא אמר לך עלי כלום" שאל בחוסר אמון.
"אני לא מאמין! איזה חשדן אתה. לא!" שיקרתי "הוא לא אמר לי עליך כלום. אתה רוצה לדעת מה הוא אמר עליך? הנה, אני אגיד לך בדיוק. אני שאלתי למה אתה מתאים והוא אמר לי – את זה אני אגיד לו! – זהו. במילים האלו, לא פחות ולא יותר".
ראיתי שמתקפת ההסברה שלי מתחילה לפורר מעט את מעטה החשדנות שלו.
"אני לא מבין" המשכתי "האם ראית איזה שינוי בהתנהגות שלי כלפיך? לא! לא יכולת לראות, כי לא היה כזה שינוי!" ובאמת לא היה. "לא חבל שבגלל דבר כזה הכל התחיל?!"
הוא הנהן ואני חשבתי שהעניין סגור. יצאתי מהרכב והרגשתי טוב כאילו טיפלתי בבעיה. אני, בן עשרים ושלוש, ורווק, התייחסתי אל המחנך, בן שלושים וחמש, נשוי עם שלושה, כאילו היה אחד התלמידים שלי.
אבל העניין לא היה סגור. אני חשבתי שהבהרנו בינינו את העניינים ועכשיו הכל יחזור לקדמותו אבל לא יכולתי לאלץ את המחנך להתקרב אליי. הוא המשיך להיות נחמד – ולשמור על מרחק. מילא, חשבתי לעצמי, זאת בעיה שלו. אני, את שלי עשיתי.
אבל הבעיות הגיעו מכיוון בלתי צפוי לחלוטין.
יום אחד, ללא כל התראה מוקדמת, באו אליי פתאום תלמידים ואמרו לי: "ווי, ווי, יגאל, הולכים לפטר אותך".
"לפטר אותי?!" נדהמתי. משום מה, אולי בגלל היותי אאוטסיידר במהותי, תמיד חששתי בלבי, מהודעה כזו. אבל כשההודעה הגיעה היא תפסה אותי בלתי מוכן.
"על מה?" שאלתי את תלמידיי. בניגוד לאחרים, אני הכרתי את תלמידי הכיתה "המקדמת" וידעתי היטב שאם הם אומרים משהו, כדאי להתייחס אליו ברצינות.
"על זה שאתה אמרת למיכאל שמותר לו להסתכל ב 'פלייבוי' (עיתון עם תמונות נשים ערומות)".
"מה??? אני אמרתי למיכאל ש…מה? איזה 'פלייבוי' ? מה אתם מקשקשים? מה לכל הרוחות…?" לא הבנתי מה הם רוצים בכלל. לא הצלחתי למצוא בדבריהם אפילו רסיס של משמעות.
אחד מהם התנדב להסביר לי.
"אתה זוכר שלפני שבועיים מיכאל ישב אצלך בחדר עם עיתון 'פלייבוי'?"
"מה? מה פתאום!" עניתי בחדות.
"נו" הגיב התלמיד בקוצר רוח "אני הייתי שם. אני זוכר".
ואז נזכרתי.
אחד התלמידים שלי היה טיפוס קצת מוזר. הוא היה תלמיד מצטיין במתמטיקה ובתחומים מדעיים אחרים ולמד אותם בכיתות רגילות. בכל זאת, הוא היה משונה קצת. הוא נהג לדבר בקול מאנפף ולהגיד דברים לא קשורים ולצחוק מזה כאילו מדובר בבדיחת השנה. בנוסף גיליתי אצלו גם ציניות – דבר שהקשה עלי עוד יותר לסווג אותו. לא הצלחתי מעולם להבין אותו, אבל הוא אהב מאוד להיצמד אליי. הוא היה נגרר אחריי לכל מקום, מספר לי את סיפוריו המוזרים, מתבל בדבריו קצת ציניות ולפתע – נעלם.
יום אחד, כשחזרתי בשעת ערב לפנימייה, עוד לפני שנכנסתי בדלת הראשית, צץ מולי משום מקום, מיכאל, כהרגלו. הוא חייך את חיוכו המוזר ואנפף כלפי משהו. ראיתי שהוא מחזיק ביד שקית אטומה סגורה על חוברת כלשהי – אי אפשר היה לראות מה יש בפנים.
"מה זה, 'פלייבוי' ?" שאלתי בצחוק.
"כן" הוא גיחך קצרות "עכשיו קניתי".
מכיוון שהייתי רגיל לגיחוכים המוזרים שלו, לא התייחסתי לכך ברצינות. מיכאל נלווה אליי, כרגיל, לחדרי, התיישב על המיטה ושם את החוברת לידו. וכך, בעצם זכרו התלמידים כי מיכאל הסתובב בחדרי עם 'פלייבוי'.
התלמיד שסיפר לי את הסיפור המשיך: "בכל אופן, הגיליון הזה הסתובב כאן בשבועיים האחרונים אצל כולם ואתמול…"
"רגע, רגע" עצרתי אותו "ה 'פלייבוי' הסתובב אצל כולם?"
"אולי חוץ מדני. בכל אופן" המשיך "אתמול זה הגיע לאבישי ואבישי הלך להלשין למחנך ואנשים אמרו שאתה ידעת מזה ולא עשית כלום. אז עכשיו – הולכים לפטר אותך!"
הסיפור החל להתבהר. לא חששתי שיפטרו אותי אבל רציתי להבין בדיוק כיצד הדברים התגלגלו. לכן, ניגשתי למיכאל, ממנו התחיל כל הסיפור, לברר מה קרה.
"מיכאל" אמרתי לו "אני לא מבין בשביל מה סיבכת אותי בסיפור הזה? הרי אתה יודע טוב מאוד שלא ידעתי מה יש לך בשקית כשישבת אצלי".
"נכון. ואני לא אמרתי את זה גם. זה אבישי אמר, בגלל שאני הרבצתי לו ודרשתי ממנו את הכסף".
"הי! רגע אחד. מה, איזה כסף? על מה אתה מדבר? ספר הכל באופן מסודר!"
"או. קיי. אתמול הגיע תורו של אבישי על ה 'פלייבוי' אז…"
"רגע. אז אתה אומר שאבישי רצה את ה 'פלייבוי'? כי אני חשבתי שהוא הלך להגיד למחנך שזה לא בסדר?!"
"בטח שהוא רצה" אמר מיכאל "אלא שהוא רצה להכניס אותו למקלחת ולהסתכל עליו שם ואז הוא הרס לי אותו. אז כשהוא יצא אני התווכחתי אתו וצעקתי עליו שיביא לי את הכסף – זה עלה לי מאה חמישים שקל".
"נו ו - ?" שאלתי.
"ואז התחלנו ללכת מכות כאן, בחדר. מה, לא שמעת כלום?"
"לא" עניתי. כל הסיפור היה הזוי מתחילתו ועד סופו.
ואז אבישי התרגז והלך בבוקר להלשין למחנך והוא נתן לנו הרצאה שזה חטא חמור מאוד ואותי מעיפים עכשיו לשלושה ימים.
"אז בעצם אתה אומר שהוא עשה את כל זה כדי לא לשלם?!" שאלתי.
"כן".
עזבתי את מיכאל ויצאתי, זועם, לחפש את אבישי.
"אבישי" צעקתי כשמצאתי אותו "אתה לא מתבייש? מה פתאום אתה הולך ומלשין למחנך על חברים שלך?"
בחדר היו עוד חמישה תלמידים מהכיתה שלי. הם עקבו אחר התפתחות העניינים.
"מה אתה רוצה ממני" הוא צעק בחזרה מבלי להסתכל לי בעיניים "המחנך אמר שזה חטא וטוב שעשיתי את זה". הרגשתי שהוא מתריס. עכשיו ממש התפוצצתי מזעם.
"מה אתה מבלבל לי את המוח על חטאים, חתיכת צבוע. כאילו שאתה בעצמך לא הסתכלת על זה. אתה לא מתבייש? חוצפן! צבוע! לא רק שהסתכלת על זה כמו כולם אתה עוד מתגאה בזה שאתה מלשין על חבר שלך? אל תהיה לי צדיק ואל תעזור לאף אחד! תחזיר לבן אדם את הכסף שאתה חייב לו". לא הצלחתי להתקרר.
אבישי לא ענה לי ורק סגר את פיו בכעס. אבל התלמידים האחרים לא קיבלו את מה שאמרתי.
"יגאל, אבל המחנך דיבר על זה היום בכיתה. הוא אמר שמה שאבישי עשה זה טוב כי הוא הציל את כולם מהחטא הכי חמור בתורה".
"זה החטא הכי חמור בתורה???" צרחתי עליו בחזרה "החטא הכי חמור בתורה זה צביעות. זה שבן אדם לוקח משהו מחבר שלו ואחרי שהוא הורס את זה עוד הולך ברוב חוצפתו ומלשין ועושה מעצמו צדיק. צדיק על חשבון אחרים. ממש יופי!".
"אבל יגאל" התעקש התלמיד להקשות "המחנך הוא רב ואתה לא. הוא יודע יותר ממך בתורה והוא אמר שזה כתוב בשולחן ערוך שזה החטא הכי חמור. אז אתה רוצה להגיד שהרב לא יודע מה שהוא אומר?"
מלכודת! אם אומר את דעתי יצא שאני חולק על המחנך ואם לא – אוותר על משהו שבער בי.
"אני לא אומר שהמחנך לא יודע" ניסיתי ללכת בין הטיפות "אני אומר שאבישי יודע שהוא לא בסדר. תחשבו! זה נראה לכם נורמלי שמישהו ילשין על חבר שלו על דברים שהוא בעצמו עושה?! שכל אחד כאן ידאג קודם כל לעצמו להיות בסדר ואחר כך שיהיה צדיק, בסדר?"
הסתכלתי בפניהם של התלמידים וראיתי שהכף נוטה לטובתי. הם הבינו.
אבל עכשיו, הקרע עם המחנך היה מוחלט. וכעת אני הייתי האיש הרע והוא גייס לצדו את היועצת. היא קראה לי לשיחה.
תגובות