אני פורשת כפיי
לקבל את הטעם ההוא
שלחלוחית ממנו
או ריחו המריר-המתוק
כבר גונבו אליי בחשאי.
צלליות חסרות שם
מרחפות סביב תודעתי
אם אתרכז הרבה
ודאי אמצא.
אבל אולי נוח לי
עם החיכיון הזה
עם חוסר הידיעה
שרק איתו
התקווה אפשרית.
[ליצירה]
..
אויש, במ'ת, ילד... ממך ציפיתי ליותר (:
אתה יודע, סאב-טקסט, לקרוא בין השורות וכאלה...P:
---
עכשיו ברצינות:
קודם כל, מי אמר שהוא כל היום יושב ומנגן בחדר? כתבתי "בלי להישבר כמוני, בלי לפרוש, בלי להרים ידיים"- הוא נמצא בסדרים. הוא לומד, כן, הוא מנסה.. אבל בכ"ז, נשבר לפעמים. מרים ידיים. ושוב חוזר, עולה ויורד, רצוא ושוב. וזה לא מתחיל ולא נגמר בלימוד בסדרים...
ה"לטמא" זה לא מהלנגן בחדר, נו...
אם אדם מעיד על עצמו שהוא מרגיש שהוא מטמא את הסביבה, כנראה יש לו סיבות מוצדקות לזה. ויש גם עולם מחוץ לישיבה, ובנאדם בהחלט יכול להרגיש שהוא נטמא (או נטמע..) בו.
וזה בנאדם שאכפת לו.
כי הוא מנסה, למרות שקשה, למרות שמייאש לפעמים.
אז כן, אכפת לו מדברים שהרב קוק כותב, והדברים האלה נוגעים לו ללב, ולקרוא לו "הרב" זה לא מתחסד בעיניו. גם לא בעיני.
ואגב, לא צריך ידע נרחב כדי להכיר מושגים כמו "קליפות", "גרעין" ו"ללקט ניצוצות". עובדה שאני מכירה, והנה- אני לא למדתי בישיבה...
לגבי הנגינה- לא 'דעת, אני לא מנגנת... (:
[ליצירה]
...
בעיני,
הכותרת המפוצצת רק גורעת.
אל תאכיל אנשים עם כפית זהב.
סמוך עליהם, הם אינטליגנטים מספיק.
תן לכל צופה לראות, לחוות ולהרגיש מה שתמונה יכולה להעביר, בלי תוספת מיותרת של מילים.
תגובות