וואו!
פשוטו כמשמעו- וואו!
זה כל כך מדהים! הצבע הכחלחל הזה שחודר לתוך הצבע המתחתי.... םשוט מדהים! והברק בעיניים... פשוט המיס אותי....
כל הכבוד נביש!!!
ליתוש.
עוד אחד .(הטקסט בתגובה כי כשמתעסקים עם חזותי אז דברים רעים קוראים)
לילה
בצל העצב
ברפיון ללא גבול
ללא כלים למדוד
להתמודד
לפתע השחור
נצבע בגוון זהוב
באור שתמיד האיר
ורגע מלא עובר
בהתבוננות בקבלה
ובחולפו אין לדעת-
באמת האיר?
או שדמעה בעין
לרגע הֵשְלֶתָ
והנה שוב
השחור
[ליצירה]
וואו!
פשוטו כמשמעו- וואו!
זה כל כך מדהים! הצבע הכחלחל הזה שחודר לתוך הצבע המתחתי.... םשוט מדהים! והברק בעיניים... פשוט המיס אותי....
כל הכבוד נביש!!!
ליתוש.
[ליצירה]
(הטקסט בתגובה כי כשמתעסקים עם חזותי אז דברים רעים קוראים)
לילה
בצל העצב
ברפיון ללא גבול
ללא כלים למדוד
להתמודד
לפתע השחור
נצבע בגוון זהוב
באור שתמיד האיר
ורגע מלא עובר
בהתבוננות בקבלה
ובחולפו אין לדעת-
באמת האיר?
או שדמעה בעין
לרגע הֵשְלֶתָ
והנה שוב
השחור
[ליצירה]
איך שרציתי להגיב ראשון, אבל קראתי את זה פעמיים לפני , וכוכב קדם אותי.
אכן, זה באמת הכיף הגדול של האתר שפעם ב, מופיע כאן 'סיפורת של ממש'.
ירושלים של הסיפור דווקא לקחה אותי ל'מיכאל שלי' אולי כי קראתי לא מזמן, אולי הגיבורה הנשית.
נראה לי שהעניין בסיפור הוא דווקא כן שינויים בעולם הזה.
הרקע הוא המציאות החדשה של אחרי 67, של מכוניות אמריקאיות חדשות, ' האנשים המוצלחים, העשירים והמהוללים', ירושלים של תיירים, של הפרגמטיות של בעלה אריה.
אך ירושלים זו נקנתה באידיאל של האומה, השייך רק לגבריות (שוב הפרגמטיות של אריה)
והיא לעומת זאת כנועה תמיד, אומרים לה מה לעשות, ומתנגדת בכך לגבריות זו, מחפשת את העבר, את ירושלים של לפני, של המימד הרביעי, של אבא שלה עוד חי
היא מחפשת 'רחוב תת קרקעי' רחובות שלא פסעה בהם קודם, כתובות עתיקות של המנדט תופסות את תשומת ליבה (ואז בדיוק מופיע אביה). תמיד הנסתר תופס אותה, העבר ומסתורי-
אך תמיד הדמות של האב נעלמת, מתפוגגת עם החלומות וההזיות שלה,ומולה עומד אריה שמתרכז בהווה, במכונית יותר טובה, בפקקים בכניסה לעיר, באהבה שלהם היום, ולא בסיבה שהתאהבו.
ובסוף כמו רוח האב המתפוגגת, "כמו בצל בתוך בצל בתוך בצל, יקלוף עוד שכבה ועוד ? לבצל אין לב, וכמה שמקלפים אותו לא מגיעים לשום מקום. דבר לא יפגוש שם אדם אלא את עצמו, ללא קהל, במה או תפאורה. באין הפנימי נעדר החומר ישלב כף בכף עצמו, או יירתע הימנה. אינטימיות."
היא מחפשת את הנסתר, הפנימי האינטימיות שאין לה עם בעלה. הם הולכים ברחוב "כמו" זוג רגיל לחלוטין, אך בעצם זה רק בגלל התכליתיות של בעלה, שבכל מחיר לא יעצבן אותה, אך בסוף אולי אין שם כלום, המסע לחשיפת העבר והאינטימי נכשל, ו-
"מאבדים היו את זהותם בתוך התנועה, הולכים ומיטשטשים, כרסיסי אור בערפל ונעלמים לבסוף בעלטת מוצאי השבת."
יש לזה עוד הרבה דוגמאות בסיפור, ובקריא נוספת בטח יתפרש אפילו יותר.
בכל מקרה כיף לקרוא, גם בפעם השלישית, כבוד לאתר שזה מתפרסם כאן,
תודה
שמואל
[ליצירה]
הממם...
"משוררי השקר ונביאיו,"
שאני אקח את זה אישית?
טוב למה התכוונת כבר גילית בתגובה, אז אין כאן מקום לניתוחים יבשים...
לומר שיש כמות סופית שך סגנונות שירה? נשגב מבינתי מה המשמעות אבל קטונתי מלחלוק על מר פרידמן המלומד.
אני אישית מוצרא הרבה ממה שדיברת עליו בהרבה מהשירה ה"ישנה" .
לפעמים השירה החדשה וישנה- שניהם נחצבו מאותו סלע,
שהרי "לא זכינו באור מן ההפקר" וכל מה שכותב אדם מעמקי נפשו, הרי מקורו באינסוף...
שנזכה להתאבקות ב
"שורות הקטנות השחורות"
(אם כי אני אישית מעדיף את האש הלבנה שבין השורות...)
ןשבוע טוב
נביש
[ליצירה]
מר פרידמן הניכבד (אך המתעקש שיתיחסו אליו כאל מסטול)
חסר לי במאמר שלך סיכום, שאולי יבהיר למה ראית צורך במשל היווני (המעט סתום לטעמי) ואת הקשר שלו להצגת הדברים בעין היהודית.
מכיוון שלא הצלחתי לסכם לעצמי מה ניסית לומר בדיוק, הביקורת שלי תהיה נקודתית בדברים שהפריעו לי.
לגבי רבי נחמן, הציטוט פשוט לא נראה לי מקורי הוא לא מתנסח ככה בדרך כלל (אם כן אשמח לדעת מאיפה זה לקוח) זה יותר נשמע כמו ארז משה דורון או מישהו בסגנון.
לגבי הטענה על כוח נפרד. לא ברור לי מה אתה טוען. כשר' נחמן מדבר על דיבור עם האברים, הוא לא מתכוון שיש להם יישות עצמית. זו פשוט דרך להתגבר על הפעולה הרפלקסיבית של האדם. המקורות שהבאת בעניין כולם מובנים מתוך הקשרם המקורי, ולא מציינים שום יחס מיוחד לגוף.
מה שאתה מתאר כקטרזיס אינו אלא האדם עצמו. ולא שיש לי הוכחות לזה אבל אני גם לא מבין את שלך.
לגבי אליהו- מי אמר שהייתה לו ודעות? וכבר לימדונו ה"מי השילוח" ור' צדוק מלובלין וכמובן גם קירקגור על אלו שפעלו את הפעולות הדצתיות הגדולות ביותר דווקא מתוך הספק.
היהדות בוודאי לא מקבל את העול כמות שהוא. הציווים ה"גשמיים" נתפסים כהמשכת קדושה לעולם הגשמי. איננו מעונינים בגשמיות, וגם לא ברוחניות "שלא מהעולם הזה" סטייל ישו. אנו מוניינים להעלות את הכאן והעכשיו, למשמע אותו. לא צריך להאתעמק במושגים של כוח עליון ונסתר בשביל זה.
עצם האקט של לקיחת פעולה בנאלית והפיכתו למעשה "דתי" ממשמעת אותו, חוצה את הגבולות שבין הגשמי לרוחני. "רוחני" בהקשר זה הוא דבר בעל משמעות.
(אפילו עם זו משמעות רק במסגרת המערכת הסגורה של הדת. שכן מסגרת זו טובה כמו כל מסגרת אחרת)
המקרים ההסטוריים שציינת אינם תיאור של האדם הנותן לכוח אחר להשטלת עליו. להפך זה האדם בשיא אנושיותו. המהפכנים בצרפת ביקשו להרוג את ה"מלך" בכל הרמות- כלומר גם להרוג את אלוהים ולהמליך את עצמם. אין שום מרחק בין השכל לאדם. הרצון הוא אותו רצון, ולא קיים דבר מלבדו.
שוב- המאמר עצמו מעורפל ולכן אין לי איך להתקיף אותו חזיתית.
אולי הדברים שאתה אומר בסופו של חשבון לא כל כך רחוקים ממה שאני חושב.
נביש
[ליצירה]
[ליצירה]
(הטקסט בתגובה כי כשמתעסקים עם חזותי אז דברים רעים קוראים)
לילה
בצל העצב
ברפיון ללא גבול
ללא כלים למדוד
להתמודד
לפתע השחור
נצבע בגוון זהוב
באור שתמיד האיר
ורגע מלא עובר
בהתבוננות בקבלה
ובחולפו אין לדעת-
באמת האיר?
או שדמעה בעין
לרגע הֵשְלֶתָ
והנה שוב
השחור
[ליצירה]
איזה כיוון שונה מ"מכורתי"...
נורא חסר לי כאן את השלטון המופלא שלך במילה ובניגון...
יש כאן טון מעט מטיף ולא שירי. זה מתאים לתחושה הערומה, המחפשת
הבתים השני והשלישי קצת נאחזים יותר מידי בקלישאה של הגוזלים והקן ופריצת המסגרת ואין להם כל כך קיום מצד עצמם או את העצמה של "המקור היחיד המצייץ", וזווית הראייה המצמררת של "מעל לכנפיים"...
הזה מחיר החופש?
[ליצירה]
אני חייב להסכים איתך. יותר מדי פעמים אני מרגיש את זה על דברים שאני כותב, שאני סתם "מתאהב בגושי קרח לבנים".
באתר כמו צורה זה רלוונטי במיוחד.
אבל על השורות:
"אולי של עצמם
מביטים הרבה פעמים בעצמם"
אני חייב לחלוק.
מה רע בשירה אינטרוספקטיבית? יותר מעניין אותי שיר שמדבר על העולם הפנימי של מן-דהו, על רגשותיו ועל איך שהוא חובה את העולם,
מאשר שיר שהוא דיווח של אירועים שמתרחשים מחוצה לנו, דיווח פלקטי ו "אוביקטיבי" של תופעות בעולם, ומה ה"דעה" הנחרצת של מישהו על זה.
בנוסף, שאל את עצמך,
האם יש בשיר זה עצמו משהו יותר מאשר
"מודעת אבל לשירה"?
הצדיקים האמיתיים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק (או משהו מאוד קרוב בסגנון)
הכול ברוח טובה
נביש
[ליצירה]
תהיות...
המממ...
מתערבבים כאן הדימויים בין מסע המדבר לתחילת הבריאה... ומה קשור אל- הים? והעקדה?
ארץ מפוספסת, לא מה שציפינו, שראינו דרך הדמדומים... אולי הים הוא השפע שציפינו למצוא, ובמקומו רק מדבר צחיח... ואיום המאכלת, ארץ של מוות... במקום לברוא כאן מציאות חדשה של חלום,
נהייה תוהו ובוהו, סיוט בלילה ללא ירח...
או שדימוי הארץ מוליך אותי שולל, והמסע הוא בניבכי הנפש ... מהחלום לשינוי, לארץ חדשה, נופלים לתהום המדבר, לאותם הרגלים רעים, שלא נצליח להיגמל מהן, וסופן שנעקוד את עצמנו, נתמסר למאכלת...
אני תוהה...
(רצית תגובה- קיבלת!)
תגובות